יום שני, 16 בפברואר 2015

מעשה ש[לא] היה

ישנם סיפורי בדים שכה השתרשו בעולמנו, עד שלעתים כבר לא ניתן להאמין כי אין להם שום קשר עם המציאות, ופעמים גם איננו יודעים היכן נוצר הצ'יזבט התורן.
אחד מהם הוא הסיפור הידוע שמסופר בוואריאציות שונות, אבל אין לך תינוק ותינוקת שאינם בקיאים בנושא זה, והצד השווה שבהם מספר כך:
אחד מבני משפחת רושטילד המפורסמים בעושרם, התרברב פעם כשראה את עושרו, ומכיוון שזחה עליו דעתו אמר: "אני לא אמות לעולם מרעב, כי הרי כסף יש לי למכביר". יושב בשמים ישחק, ויום אחד נכנס גאוותן זה אל חדר משכיתו, ויש אומרים כספתו, כדי לספור את כספו כדברי חז"ל 'עכברי דשכיב אדינרי', ולפתע נטרקה הדלת מאחוריו. ניסה האיש לדפוק בדלת אולם אף אחד לא שמע, ו'יודעי דבר' מוסיפים את הסיבה, כי הלז הודיע לבני משפחתו על נסיעה ארוכה אותה הוא מתעתד לבצע ולכן אף אחד לא חיפש אחריו, ולאחר ניסיונות כושלים לצאת ממלכודת הזהב, פצע האיש את עצמו או שמא מרוב שהכה על הדלת ועל הקירות נפצע בידיו, ובדם הרב שזב ממנו רשם: "אני רוטשילד חשבתי שלא אמות לעולם מרעב, והנה מתּי בביתי מוקף באוצרותיי והללו אינם יכולים להושיע אותי במאומה".
כך מסופר למשל בספר הנחמד: "אוצר פתגמים ושיחות" של ר' יחזקאל שרגא ברנדסדורפר:
הברון רוטשילד מווינה, נכנס פעם לחדר האוצר שלו, ושכח לקחת עמו את המפתחות של האוצר, והדלת נסגרה מעצמה. חלונות לא היו ולא יכול היה לצאת. הוא צעק, אולם קולו לא נשמע מבחוץ. כעבור ימים אחדים התחילו לחפשו, ולא ידעו לאן נעלם. השומרים פתחו את הדלת ומצאוהו מת. הברון רוטשילד מת מרעב...
המעשייה חביבה מאוד על בעלי המוסר, שמבקשים להוכיח מכאן את אפסיותו של האדם ועל הכסף החומרי שאינו יכול להועיל לו במאום, תובנה נכונה בעליל ומיותר אף להאריך בכך, אולם דבר אחד חסר כאן בסיפור, המעשה לא היה ולא נברא.
אף אחד לא שמע על אחד מצאצאי המשפחה שמת בתוך הכספת שלו, לא נמצא על כך תיעוד לא בכתובים ולא בזיכרונות המשפחה, ולמרות חיפושיי המרובים לא הצלחתי לגלות אפילו שמץ של אמת בדבר. מה שכן, נמצאה ידיעה בעיתון משנת 1926 על הברונית רוטשילד שמתה מרעב, אבל שם מדובר על מישהי שהרעיבה את עצמה בגלל הפרעת אכילה מסוכנת - 'אנורקסיה נרבוזה', ובעברית 'צַיְמָנוּת'.
*
גם המעשייה המפורסמת על אבי המשפחה, ר' מאיר אנשיל (בספרי המשפחה הוא מכונה משום מה 'אמשל'. אנשל הוא שם המשפחה ואביו היה ר' משה אנשל בוייר צאצא למשפחת האן תושבים ותיקים בעיר פרנקפורט משנת ר"צ. מאיר אנשיל החליף את שם משפחתו ל'רוטשילד' – מגן אדום, על שם סמל המשפחה שהתנוסס בבניין מגורם בפרנקפורט), כיצד התעשר, המקור הראשון הוא בספרים של רבי אברהם חיים מיכלזאהן, "דובר שלום" ו"שמן הטוב", ושם מובאות שתי גרסאות, אחת עם רבי צבי הירש הלוי הורוויץ אב"ד טשרטקוב והסיפור הידוע עם הכסף שנגנב מהמגירה והתגלה רק בבדיקת חמץ, והשני עם ה"חכם צבי" שכשברח מאמשטרדם בעת מלחמתו נגד צבי שבור עבר דרך פרנקפורט ור' מאיר אנשיל אירחו ואף העניק לו 'כיס מלא אדומים'.
לא ניתן לדעת איזה גרעין של אמת קיים בסיפור זה, אולם בספר "פרקים מתולדות היהודים בטשורטקוב", שהתחבר ע"פ פנקס הקהילה ששרד באופן פלאי, כותב המחבר ד"ר אפרים זוננשטיין (בעמוד 18): "בזמן האחרון ייחסו לפנקס כמה אגרות אודות ר' הירשלי ושעתו, אודות ייחוסו למאיר אנשיל ראטשילד, שהיה מקודם משרת בביתו של ר' הירש'לי, ובאמת לדברים כאלה לא היה מקום מעולם בפנקסנו".

ר' מאיר אנשיל רוטשילד, אבי השושלת

מצבתו של ר' מאיר אנשיל

בספר איש על דגלו" על רבי גרשון ליבמן ראש ישיבת אור יוסף נובהרדוק בצרפת, מסופר כך:
בימים ההם, עמד בראש מוסדות המגבית היהודית בפאריז, נצר למשפחת רוטשילד הנודעת. כאשר היו פונים למוסד זה לקבלת עזרה, היה מקובל לומר שפונים לרוטשילד. אך תלמידי הישיבה לא ידעו פרטים "שוליים" כאלה. ולעומת זאת, באחד מספרי המוסר למדו על עוד אחד מבני רוטשילד אשר פעם התבטא ואמר שהוא יכול למות כדרך כל אדם מכל סיבה שהיא אך בודאי לא מרעב, (בכלל) [בגלל] רוב עשרו. והנה יום אחד כשנכנס לחדרי הכספות שלו, ננעלה אחריו דלת המתכת כשהמפתחות בחוץ ולא היתה לו שום אפשרות לצאת עד שגווע ברעב, ונתגלה על ידי בני משפחתו. זהו מה שידעו בישיבה על רוטשילד.

והנה, אחד האברכים שנשלח לייסד ישיבה בתוניס, ואכן הצליח, היה זקוק לתקציבים, ופנה לארגון הג'וינט האמריקני. ראשי הג'וינט שלחו נציג מטעמם לתוניס ללמוד את הענין ולהחליט. נציג זה, פנה במהלך ביקורו לאברך שלנו ושאל אותו: "האם פניתם לקבלת עזרה מרוטשילד"? התשובה היתה: "איזה רוטישלד? זה שמת בתוך הכספת"? הנציג נדהם וביקש הבהרות. אחר כך עבר דרך צרפת ופגש את רבנו ודיווח לו על שליחותו בלי לדלג על הפרט הזה שבשליחותו. רבנו צחק מטוב לב ותמיד סיפר מעשה זה כהוכחה שחוסר ידיעת ה"מילי דעלמא" אינה מפריעה להצלחה ב"מילי דשמיא". 

יום שני, 9 בפברואר 2015

בית שני


לפנינו סיפור מעניין ונדיר, על אחד מגדולי ירושלים שהקים את ביתו בשנייה לאחר שהגיע לגבורות, וזכה להאריך ימים עם אשתו השנייה ולראות דור ישרים.
הסיפור מתפרשׂ בספר "אבותינו" של ר' יצחק יעקב ילין, על פני 24 עמודים (!), אולם זהותו של האיש לא רשומה בסיפור, אלא ברמזים, מגלה טפח ומכסה טפחיים.
לא הייתי נדרש לגלות את זהות האיש, שילין ביקש להסתיר ואני שמעתיו מפי איש ירושלים, ש"ב הישיש ר' פישל ב"ר אלתר קירשנבוים, אלא שלאחר חיפוש גיליתי שהדבר הוא בגדר סוד גלוי ואינני "גּוֹלֶה סּוֹד הוֹלֵךְ רָכִיל" (משלי כ, יט). יתר על כן, צאצאיו הם אלו שמספרים את הסיפור במלואו או בחלקו ופרסמו זאת בהזדמנויות מספר.
גיבור הסיפור הינו רבי אברהם אבא קוסובסקי (ובכתיב המקורי: רבי אברהם אבל'י קאסאווסקי) שמוצא משפחתו ממשפחת דיין מגולי ספרד ומצאצאי דון יצחק אברבנאל. תחילה כיהן כראב"ד ווילקאוויסק (פלך ביאליסטוק), ולאחר שעלה לירושלים (בין ת"ר לתרט"ז) כיהן בה כראב"ד בבית הדין בעיר העתיקה של רבי יהושע מקוטנא בעל "זית רענן" במשך כארבעים שנה, וכן שימש כמשגיח ובוחן בת"ת עץ חיים. (בי"ב באד"ב תרכ"ב נערכו בחירות ונבחרו כ"ב גבאים לעץ חיים, בהם ר' אבלי. לוח א"י של לונץ א, 156).
אשתו השניה שעמה אירע המאורע המסופר להלן, היא מרת העטיל העניא ושם בעלה הראשון שגירשהּ בטרם נפטר, כדי שלא תיפול לחליצה, הוא ר' יונתן ב"ר יצחק הענעלעס.
לאחר נישואיה גילתה לו את ייחוסה, שהי בת רבי משה זאב פיינשטיין מוורשא (אשתו מרת חוה סימא בת רבי מאיר מאוסטרובצא ב"ר הערץ בן מרת הענדל בת בעל "פנים מאירות") ב"ר חיים צבי פיינשטיין מוורשא, אשתו מרת מרים בת רבי אריה לייבוש נייהוז אב"ד חעלים (ב"ר יוסף קעזיס, בן אחר בן לב"ח) אשתו מרת פייגא בת רבי מאיר מאפטא בעל "אור לשמים". בספר 'מחנה יוסף' נכתב על ר' משה פיינשטיין חותן הראב"ד, כי היה צאצא גם רבי שמעון מיערוסלאב ולא ידעתי מקורו.
ר' אבלי הגיע לזקנה מופלגת ונפטר בירושלים בהיותו כבן מאה וחמש, במוצש"ק אור לעשרה בטבת תרנ"ה, לאחר  שנפרד מבני משפחתו.
נוסח מצבתו שבהר הזיתים: פ"נ. הרב הגדול אהוב ורצוי צדיק יסוד עולם. באור תורתו הופיע כל נעלם. רב רבנן העמיד תלמידים. הרבה לעשות חיל בלימודים. מו"ר הר' הג'. ר' אברהם אבלי קאסאווסקי מווילקאוויסק. בה"ר הג' מ' יהושע זצ"ל. נ' י' טבת תרנ"ה. תנצב"ה. (תולדות חכמי ירושלים ג', 262)
בפנקס הח"ק נכתב: הרב הגאון הזקן ושבע ימים, יותר מאה שנה, שוקד על התורה ועבודה וסבל יסורי עניות כל ימיו.
מאשתו השנייה נולד לו בן אחד ושתי בנות:
1. הבן התפרסם כגאון נדיר ומחבר פורה, הוא רבי חיים יהושע קוסובסקי, בעל ה'קונקורדנציות' הידועות, מפעל חיים ענק של איש אחד, ומחבר התושיה ומעייני הישועה על הש"ס. נולד בירושלים בד' בטבת תרל"ג ונפטר בה בכ"ה באייר תש"כ.
פעם סיפר, כי בילדותו בהיותו כבן עשר, שאל פעם את אביו לאחר תפילת שחרית כמה פעמים מוזכר אביי בכל הש"ס? פני האב הרצינו והוא שקע בהרהורים. את ארוחת הבוקר הוא לא אכל באותו יום, צעד בבית המדרש הלוך ושוב כשהוא שקוע בהרהוריו, ולאחר כשעתיים ניגש לבנו ואמר לו 'כך וכך פעמים מוזכר אביי בכל הש"ס'.
2. בתו האחת מרת מרים רחל הי"ד, נרצחה בידי ערבים בט' במרחשון, ובעלה היה רבי יעקב גרונר קשאנובע'ר, שנולד בקשאנוב לאביו רבי אברהם ישעיה מחסידי ה"דברי חיים" מצאנז. בשנת תרמ"ד עלה לירושלים והתקשר לחסידי קארלין בעיר העתיקה. בשנת תרנ"ז נסע לסטאלין אל האור ישראל ושהה אצלו שנתיים. במענה לבקשת רבו להיוושע בבן זכר, פקד עליו רבו להעלות על הכתב חידושי תורה כסגולה לבנים, וקרא לחיבורו "זכרון יעקב". בשנת תרע"ח נמנה בין ראשוני המתפללים בבית המדרש בית ישראל של חסידי קארלין והיה מקושר לרא"א מקארלין הי"ד ורבי יוחנן מסטאלין-קארלין. נפטר בכ"א בכסלו תשי"א ונטמן בירושלים. כך מובא בקובץ 'בית אהרן וישראל' (שנה ד', גיליון ה'), אבל לא התפרש שם אם אכן זכה לבנים. בתם היתה מרת פראדל שפרה (נפטרה י' באדר תש"נ) גרוסמן אם רבי ישראל גרוסמן.  
3. הבת הנוספת היא מרת חוה שימא, אשת רבי שלום לייב אייזנבאך, בנו הבכור של רבי אברהם אייזנבאך מפעסט אבי המשפחה הענפה בירושלים. אחד מגאוני ירושלים היה וחיבר את הספרים "באר יצחק" על קדשים ו"תכלת מרדכי" על טהרות. הוא נפטר במבחר שנותיו בהיותו כבן נ"ב, ביום כ"ד בשבט תרע"ח. לפני פטירתו, אמר לחתנו הגאון ר' ישראל יצחק רייזמן, כי חושב הוא כי כאשר יבוא לעולם העליון יהיה חף מעוון ביטול תורה. אשתו נפטרה ביום ה' באייר תש"ד, בזקנה מופלגת בת קרוב למאה שנים. לאריכות ימים זכתה בברכת זקנה הראב"ד שבירכהּ ואת בת דודתה מרת פראדל שפרה גרוסמן, בשכר שסייעו לו בזקנותו. גם היא האריכה ימים ונפטרה בגיל מאה שנים וחודש ימים. להם משפחה ענפה, ארבעה בנים ובת אחת מרת חיה שרה אשת רבי ישראל יצחק רייזמן חבר בד"ץ העדה החרדית בירושלים.
על סיבת פטירת רבי שלום לייב אייזנבאך במיטב ימיו מספרים בירושלים, כי הדבר נגרם עקב פגיעה בגחלתם של צדיקים, ועד חזון למועד בע"ה להעלות את הדברים לזיכרון דור אחרון.
*
בשולי הדברים, להלן סיפור שמובא בספר הצאצאים של בעל התניא:
מספרים, אשר פעם בא הרה"ק רבי משה נ"ע בשנות גלותו לעיר ביאליסטוק. לפני בואו הרגיש בו הרב רבי אברהם אבא'לע קוסובסקי מביאליסטוק (האמת שהיה מווילקאוויסק פלך ביאליסטוק) ואמר שאורח חשוב מתכונן לבוא לעירנו ויש להקביל פניו. פתאום הופיע יהודי זקן כשהוא לבוש שק על שכמו ולפלא כולם, נגש אליו רבי אברהם אבא'לע ולחשו אחד לחברו באזניו (הערה בשולי העמוד: לפני נכדו ש"ב הרה"ג רא"מ הלפרין שי', חכה ב"פאלוש" ונתן לו חלה ודגים) ונפרדו. ורק אחר שנפרדו סיפר להם רבי אברהם אבא'לע שהי' זה הרה"ק רבי משה בנו של רבנו הזקן נ"ע. (מפי אאמו"ר [רצ"ה היילפרין] ששמע מצאצאיו של רבי אברהם אבא'לע).
בשנת תשס"ז, יצאה לאור 'תשורה' לכבוד שמחת הכלולות של משפחות סג"ל-היילפרין (זה הכתיב הנכון, ולא הלפרין כנכתב שם שהיא משפחה מענף אחר לחלוטין), ושם מובא הסיפור דלהלן עם הפתיחה הלזו: "בספר הצאצאים תש"מ, מופיע בשם הגה"ח הרב אברהם מיכאל היילפרין שליט"א", בזמן שבמקור מובאת רק ההערה משמו של זה, ולאחר מכן מצוטט הסיפור בדומה למקור.
וראה זה פלא. בסוף הקטע צצה הוספה חשובה וחדשה: "ורק אחר שנפרדו סיפר רבי אברהם אבא שהיה זה הרה"ק רבי משה בן אדמו"ר הזקן ולפי שכיבד אותו, הבטיח לו רבי משה שעוד יהיו מחותנים ביניהם". מובן אליו שהכותב מסיים בשמחה: "וברבות הימים, אכן השתדכו צאצאי ר' אברהם קוסובסקי, בני משפחת הלפרין, עם צאצאי הרה"ק רבי משה בני משפחת סג"ל".
ועל דא ועל הא כבר אמר שלמה החכם מכל אדם: "פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל-דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ"!



























יום ראשון, 8 בפברואר 2015

מעשה בגט

חסידי סיגט היו מספרים את הסיפור הבא.
האדמו"ר הגאון רבי חנניה יו"ט ליפא טייטלבוים זצ"ל, היה בזיווג ראשון חתנו של הצדיק ר' מנשה בן רבי אשר ישעיה מרופשיץ. אולם הוא לא זכה לצאצאים מאשתו במשך עשרים ושלוש שנים. אי לכך תבע אותה לדין תורה אצל בעל "דברי חיים" מצנז, אשר הרב מסיגט היה אחד מחסידיו. האדמו"ר מצנז זצ"ל פסק שימתינו עוד שנה וחצי ואם הרבנית לא תזכה לפרי-בטן יהיה עליה לקבל גט. בתום תקופה זו מכיוון שלא ארע דבר עזבה הרבנית את בעלה וחזרה לפולין אל בית אביה. היא סירבה בעקשנות לקבל גט-פיטורין.
כל הרבנים והגאונים שבדור הסכימו שהרב טייטלבוים מסיגט ישא אשה אחרת, על סמך היתר-מאה-רבנים. למרות זאת, בעל "קדושת יום-טוב" רצה שהגט יגיע ליד אשתו, אפילו נגד רצונה, דבר שהוגדר כמשימה בלתי אפשרית. זאת, מכיוון שהרבנית, כבת תלמיד חכם, היתה מלומדת בתורה ובהלכות ונזהרה מאד מהפתעות, לא קיבלה בידה את הדואר, לא פתחה חבילות, וסירבה לקבל משלוח מנות ומתנות, ואת השמלות שהתופרת עשתה לה, בדקה על ידי משרתת, כדי לראות האם אין גט בבטנת השמלה.
אולם, למרות כל זאת, שני יהודים ממולחים ממרמורש "סידרו" אותה באופן דלהלן. בסביבה ידעו על הרבנית, כי בימות הקיץ הלוהטים היא יושבת בחצר בית אביה בכפר, בצל אילן וקוראת ספרים. שני יהודים מסיגט התלבשו בבגדי הכפריים הגויים הפולנים כרועי בקר והוליכו בכביש הראשי של הכפר עדר בהמות. בקרב ביתו של הרב הצדיק מרופשיץ הם ביימו קטטה ביניהם. שניהם התחילו להתווכח בקול גדול, לקלל בשפה הפולנית ולהרים יד איש על רעהו. הסיסכוך פרץ ביניהם, כביכול, בגלל ריב בעלות על בהמה אחת. כל אחד טען שהפרה שלו היא. דיירי הבתים התקבצו לרחוב לשמע הצעקות והשתדלו להשלים בין שני הרועים הפולנים. הרועים הראו לאנשים את המיסמכים (פספורט-בהמות) שהחזיקו בידם, אבל האנשים, רובם יהודים, לא ידעו ספר ולא הבינו מה כתוב בפולנית בניירות אלו. עד שאמרה אשה יהודיה: "בואו ונקרא לבתו של הרבי שלנו, הרבנית הצעירה, שהרי יודעת היא פולנית והיא תברר עם מי הצדק.
ברגע שהרבנית, אשתו של הרב טייטלבוים נטלה את צרור המסמכים - אשר הגט שלה היה ביניהם - והלכה ד' אמות, צעקו שני היהודים ממרמורש: - מגורשת, מגורשת, מגורשת... והרבנית צנחה מתעלפת.
הרב הגאון מסיגט התחתן בזיווג שני עם בתו של הרב יואל אשכנזי, ונולדו לו שני בנים צדיקים "בעל "עצי חיים" מסיגט והצדיק רבי יואל טייטלבוים מסטמר זצ"ל.
(מתוך "מעשה שהיה" עמוד 153-154)
   
 ברכת ה"דברי חיים" מצאנז לזרע של קיימא


מצבת רחי"ל טייטלבוים ואשתו השניה

מתוך הספר "ויצבר יוסף"

מעשה בארבעה שנקברו זה על זה

בתקופה בה עוסקים רבות בעניין 'קבורה בקומות' ויש בנושא פולמוס הלכתי גדול, מעניין לציין דבר פלא שנרשם בספר "דבר יום ביומו" (כ"ז בשבט) ובמקורות נוספים, וממנו אפשר ללמוד כיצד נהגו להלכה בקראקא הבירה שהיתה עיר ואם בישראל.
בכ"ז בשבט שע"ח, נפטר רבי תנחום הכהן מקראקא, ששימש בה כדיין וגבאי, והיה בנו של רבי יוסף כ"ץ הנודע בעל "שארית יוסף" אב"ד ור"מ קראקא גיסו של הרמ"א.
השארית יוסף נקבר בבית הקברות העתיק שבקראקא, עליו נקברה אשתו הרבנית, עליה נינה הקטן, ועליהם הבן רבי תנחום. כך מופיע בפירוש במצבתם, הווי אומר ארבעה אנשים נקברו זה על גבי זה.
וזה נוסח המצבה שנשתמרה עד היום:
בזאת המערה נקבר האיש האלקי האלוף התורני מ' יוסף בה' מרדכי גרשון כ"ץ היה אב"ד וראש הישיבה פה ק"ק יותר מחמשים שנה, ויוסף להיות עניו מכל אדם הוא הרביץ תורה והאיר עינינו בתשובות שארית יוסף ובאורים חשן משפט ובאורים על המרדכי. ונפטר ביום ב' ג' שבט שנת נש"א את ראש בני גרשון. ועל החכם הסמוך הנזכר טמונה אשה חשובה והגונה מ' שפרינצא בת הקצין פרנס ומנהיג הנכבד כמר משה עברליש זצ"ל, כל ימיה עסקה בגמילות חסדים ובביקור חולים ולבעלה היתה עטרת ונפטרה ביום א' ד' טבת של"ה לפ"ק. ועליה נקבר נינה הקטן גרשון בן הר"ר משה, ועליהם נקבר הגאון מו"ה תנחום בהג"מ יוסף כ"ץ, היה כל ימיו דיין וגבאי נפטר ביום ה' ז"ך ונקי בחודש שבט שנת שע"ח לפ"ק.
אפשר אולי ליישב בדוחק שהפירוש "על" הוא במשמעות של סמיכות מקום, כלשון השגורה בתורה, כגון "והנה עומד על הגמלים על העין" (בראשית כד, ל), אלא שלפי צמצום המקום והמצבה היחידה שהוקמה על הקבר, נראה שהם נקברו זה על זה.
תשובה בנושא הקבורה בקומות, מובאת ב'המאור' שנה י"ז (תשכ"ו), ושם מביא סיפור מעניין זה כראיה וסמך להתיר את העניין בהבדל של שישה טפחים.
ב'הפוסק', ירחון תורני להלכה ואגדה, חוברת א', תל-אביב ת"ש, מובאת 'שאלה למערכת ע"י אחד מן השוק בדין קבר משפחה', ושם מספר השואל שהזדמן להיות בבית הקברות בת"א בז' אלול שעבר (תרצ"ט), בלוויית הקדושים חללי הפצצה של ממשלת הזדון, וראה ששאלו לרב אחד אם לקבור נער כבן עשר מההרוגים ליד אביו והשיב בפשיטות שלא, וקבר מת אחר ביניהם להפריד בין הדבקים, הנאהבים והנעימים בחייהם, ובמותם להפרידם. "ונפלאתי, כי כשהייתי בקראקא בביה"ק הישן נושן ראיתי המצבה של הגאון האדיר בעל שארית יוסף, ר' יוסף כ"ץ האב"ד ור"מ שם, משנת שנ"א, וכתוב במצבה כי בקבר זה קבורים ד' אנשים זע"ז: הוא, אשתו הרבנית, נינו הקטן ובנו הגאון ר' תנחום, שנת שע"ה, והסבירו לי שהוא משום קברי אבות שחשוב מאוד עפ"י דיני התורה, וכל המקום שמסביב כבר היה אז תפוס, וקראקא כידוע היא מעולם מקום של רבנים גאונים גדולים ומובהקים בהוראה, וגם ראיתי בספרים שנוח להם לאב ולבן שיהיו נוחים זא"ז בקבר, והצטערתי מאוד שלא ניתן להם כאן למצער הנחת רוח הזה, אוי לנו פה בת"א".

המערכת בתשובתה החריפה והסרקסטית, מאריכה בחשיבות קבורת בני משפחה בסמיכות ומערת המכפלה תוכיח ועוד, "ולהוראת הגדול שאתה כותב אין טעם וריח, ולא אוכל בכלל לשער בנפשי איך נתעלמה ממנו הלכה פסוקה וברייתא מפורשת 'כל שישן עמו בחייו נקבר עמו במותו'... ואפשר אולי להצדיקו, כיון שאסור להורות הלכה בד"ת בתוך ד' אמות של מת, וכל ביה"ק כד' אמות נחשב, ולהב"ח אסור אפילו חוץ מד' אמות וזו דעת רב האי גאון ורק במילי דעלמא מותר, והוראה הפוכה כזו כמילי דעלמא מותר, אבל לא כן הדבר, אימתי מילי דעלמא מותר רק בדבר שהוא לכבודו של מת, אבל הוראה זו היא לו לבזיון גמור ואסור. ואפשר שגגה זו יצאה מלפני השליט, שגגת תלמוד, שנתחלפה לו הברייתא הנ"ל בברייתא אחרת שאב ובן לא כנסו יחד לרחוץ במרחץ"... (שלוש הנקודות במקור...).
מצבת ה"שארית יוסף" בקראקא ובה פירוט שמות ארבעת הנקברים

 בית העלמין העתיק בקראקא

יהודים משתטחים על קברים בקראקא לפני מלחמת העולם השניה

יום חמישי, 5 בפברואר 2015

הדרן על מסכת יבמות

מנהג ידוע הוא בתפוצות ישראל, לעשות סעודה לרגל סיום מסכת כמובא במסכת שבת: "אמר אביי, תיתי לי דכי חזינא לצורבא מרבנן דשלים מסכתא, עבידנא יומא טבא לרבנן". וכן מובא בשיר השירים רבא על הפסוק "ויעש משתה לכל עבדיו", מכאן שעושין סעודה לגומרה של תורה. ובים של שלמה כתב, שאפילו מי שלא סיים את המסכתא מצווה רבה שישמח עם המסיים, וראיה מאביי ששמח עם התלמיד חכם למרות שהוא עצמו לא סיים. וכן כתב המהרש"א שעושים סעודה לכל רבנן כאילו חזינא דכולם למדו בשלימות עד סיומא.
דרשנים רבים נוהגים, לשאת הדרן בסעודת הסיום ולחבר את המסכת עם תחילתה בפלפולא דאורייתא.
ראיתי בשם הגאון רבי יחזקאל אברמסקי, שבשלהי חודש אדר תשכ"ב, נערך סיום על מסכת יבמות בישיבת סלבודקא ורבי יחזקאל השתתף באמירת ההדרן על המסכת. ופתח ואמר: "יש נוהגים בסיום מסכת לומר הדרן שנועצים את סוף המסכת בתחילתה כדרך הלוויתן שמכניס את זנבו לתוך פיו, אבל הלוא נאמר על זה בתהלים לוויתן זה יצרת לשחק בו, אם כן כל עניין נעיצת הזנב בפה, דהיינו הסוף לראש, הוא רק בשביל לשחק בו, ויתכן שאין זה לאמיתה של תורה ולכן הנני מעדיף לומר לפניכם איזה חידוש לאמיתה של תורה בעניין שבסוף המסכת בלי לשחק בנעיצת הסוף בהתחלה".
ואף אני אנהג כן בעקבות רבנו יחזקאל, ונעסוק בדברי הגמרא בסוף המסכת: "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בוניך".
ראשית, נראה כאן דבר מאוד מעניין. ארבע מסכתות יש בש"ס, שמסתיימות בדברי אגדה שאינם קשורים כלל לסוגיה שלפני כן, וכל ארבע המסכתות מסתיימות באותה אגדה המוזכרת כאן בתוספת כמה שורות שמזכירים אותן גם בתפילת שחרית: "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך, אל תקרי בניך אלא בוניך. שלום רב לאהבי תורתך ואין למו מכשול, "יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך, למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, למען בית ה' אלקינו אבקשה טוב לך, ה' עז לעמו ייתן ה' יברך את עמו בשלום.
ארבע המסכתות הן: ברכות, נזיר, יבמות, כריתות. מה הן ראשי התיבות של ארבע מסכתות אלו? בניך!
וצריך להבין את הפסוק הראשון שמצטט התנא: "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך", אל תקרי בניך אלא בוניך. תמיד כשהתנא אומר 'אל תקרי... אלא', הכוונה היא לומר שהמדרש אינו ניתן להבנה ללא התיקון בפסוק. כך הוא בתנא דבי אליהו שהבאנו לעיל: אם היינו מנסים לדרוש את הפסוק 'הליכות עולם לו', לא היינו לומדים מכך שכל השונה הלכות בכל יום הוא בן העולם הבא. רק לאחר ששינינו את המלה 'הליכות' ל'הלכות', אפשר ללמוד את הדבר הזה. התיקון 'אל תקרי בנייך אלא בונייך', אם כן, אמור לאפשר את הלימוד שתלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, אבל לא ברור מה נוסף לנו בתיקון הזה. לכאורה יש פה אמירה נוספת, שהבנים הלומדים תורה, חוץ מזה שהם מרבים שלום הם גם מוסיפים בניין.
שמעתי הסבר נאה לכך, והוא שכאשר בונים בניין ישנם בעלי מלאכה רבים. אם כולם היו רַצָּפִים או צַבָּעִים או טייחים או חשמלאים הבניין לא היה עומד על תילו. דוקא העובדה שכל אחד הוא מקצוען בתחום אחר – דוקא זה מאפשר בניין לתפארת. כך גם בלימוד תורה: התורה לא נועדה רק לתלמידי חכמים או רק לרבנים. היא נועדה לחקלאי שחוזר בלילה עייף והולך לשיעור דף יומי, לאיש המחשבים שמתחיל את היום שלו בשיעור, לרופא שבאמצע היום מוצא זמן ללכת לשיעור דף יומי, ולאיש העסקים ששומע את השיעור בדיסק במשך נסיעותיו. כל אחד מאלה הוא תוספת יפה לבניין, וכך הם מרבים שלום בעולם. כשכל אחד מבין שלכל יהודי יש תפקיד אחר, זה מרבה שלום בעולם.
אולם אם נעיין קצת באמרה "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", לכאורה תתעורר תמיהה על כך, שהרי אין לך מחלוקות גדולות כמו תלמידי החכמים בבתי המדרשות שנחלקו זה עם זה, ולפעמים גבה טורא ביניהם. ולדוגמה נראה את המחלוקת שלמדנו במסכת זו, מסכת יבמות דף צו עמוד ב: "אזל ר' אלעזר אמר לשמעתא בי מדרשא, ולא אמרה משמיה דר' יוחנן. שמע רבי יוחנן, איקפד. עול לגביה רבי אמי ור' אסי, אמרו ליה: לא כך היה המעשה בבית הכנסת של טבריא, בנגר שיש בראשו גלוסטרא שנחלקו בו רבי אלעזר ורבי יוסי, עד שקרעו ספר תורה בחמתן? קרעו ס"ד? אלא אימא: שנקרע ס"ת בחמתן, והיה שם רבי יוסי בן קיסמא, אמר: תמיה אני אם לא יהיה בית הכנסת זו עבודת כוכבים! וכן הוה".
למה אמר רבי יוסי בן קסמא שבית הכנסת יהפוך לעבודה זרה? על זה צריך לזכור את דברי חז"ל: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קורח וכל עדתו". ולכאורה אפשר לתמוה, האם לא תהיינה מחלוקות בישראל? האם אין אנשים שיש להם דעות מנוגדות עם חבריהם? על כך מסביר רבנו יונה בפירושו על מסכת אבות פרק ה' משנה י"ז, שלא המחלוקת עצמה היא שמתקיימת אלא הנחלקים הם אלו שמתקיימים, דהיינו שהמחלוקת אינה על דרך האמת ומחרחרי ריב מרחיבים אותה וגורמים לשנאה, אז אינה לשם שמים וסופה כמחלוקת קורח חס ושלום. ובגלל שבוויכוח של שני גדולי האמוראים רבי אלעזר ורבי יוסי, התערבו אחרים שאינם מגדולי ישראל במחלוקת והם אלו שקרעו ספר תורה מחמתם, לכן אמר עליהם רבי יוסי בן קסמא שהמקום יהפוך להיות עבודה זרה. אבל כאשר צדיקים נחלקים ביניהם בדברים העומדים ברומו של עולם ואין הבריות הפשוטות משיגים בדעתם את הדעות השונות, ואינם מתערבים בהם ולא מציתים את אש המחלוקת, אז היא מחלוקת הלל ושמאי כדי לדעת מהי ההלכה ולהמשיך לחיות בשלום, והם תלמידי חכמים שמרבים שלום בעולם. ודווקא על ידי השיטות השונות והדעות המחולקות, מתוך אהבה ואחווה, אפשר לבנות יחד את העולם בכל צורותיו השונות ורבגוניותו.
דורנו שהוא דור עקבתא דמשיחא סובל מצרות רבות של מחלוקות ומריבות המכלות כל חלקה טובה, עלינו לזכור שכל אלו אינם בגדר מחלוקת שהיא לשם שמים וגם אם אנו רואים גדולי ישראל שחלוקים בדעותיהם זה מזה, אין הדברים נוגעים לנו כהמון העם ואנו צריכים לדעת לכבד את כל תלמידי החכמים ולהשתדל להרבות שלום בעולם.
וכשם שזכינו לסיים מסכת יבמות, כן נזכה לסיים וללמוד מסכתות וספרים אחרים לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה.


יום שלישי, 20 בינואר 2015

חלמא טבא חזית


אחד מגדולי הרבנים בירושלים, היה הגאון רבי משה נחום ולנשטיין (או בכתיב המקורי: וואלענשטיין), ששימש כדיין בבית הדין משנת תרס"ג ובשנת תרס"ח התמנה לאב בית הדין. לימים הקים את בית הדין של העדה החרדית ובו שימש כראב"ד תחת הנהגתו של מרן הגאב"ד הגרי"ח זוננפלד, רבה של ירושלים.

רבי משה נחום ולנשטיין ראב"ד ירושלים
שם הוריו של ר' משה נחום: רבי מאיר אב"ד בעזע ומרת מירל. בידי חלק מצאצאי ר' משה נחום היתה מסורת מוטעית, שמרת מירל היתה בתו של הצדיק המפורסם רבי עמרם רוזנבוים, המכונה 'ר' עמרם חסידא', אב"ד מאדע, תלמידו של החת"ס ומראשי החסידים בצפת. בטעות גם נמסר שר' משה נחום שימש כראב"ד בירושלים ארבעים שנה רצופות, בעוד שמשרתו נמשכה קרוב לעשרים שנה.
כך מופיע באנצ' לחלוצי היישוב של תדהר, בדובב שפתי ישנים (אטינגר, ושם טעות הדפוס: אלנשטיין במקום ולנשטיין), בהקדמת "בני משה" על היתר מכירה בשביעית מרמ"נ ולנשטיין שהדפיס נינו רמ"מ הלוי פראג, קודש לה' על רא"א פראג, נתיבות אדם ועוד.




רבי משה נחום ולנשטיין עם הראשון לציון רבי אליהו משה פניז'ל

בקבלת פנים לגנרל האנגלי אדמונד אלנבי בשכונת הבוכרים בירושלים, י"ג בסיון תרע"ח

אולם לאחר בדיקה עולה, שמרת מירל היתה בתו של רבי אליעזר דוד הירשלער מאטש (יש שכותבים בשיבוש שהיה אב"ד שם, ואינו נכון כמובא להלן), אחיו של רבי עמרם חסידא. דהיינו, ר' משה נחום היה נכד אחיו של ר' עמרם ולא נכדו שלו עצמו. שם אביו של ר' עמרם חסידא, היה ר' משה נחום רוזנבוים ועל שמו נקרא ר' משה נחום ולנשטיין, ולבנו קרא ר' משה נחום בשם עמרם יוסף, כנראה על שם ר' עמרם חסידא בתוספת השם יוסף, מפני שר' עמרם נפטר בגיל ארבעים בלבד (נולד בשנת תק"נ ונפטר בתק"צ).
על רבי אליעזר דוד הירשלער, אבי-אמו של ר' משה נחום ולנשטיין, מובא בספר "תולדות ערוגת הבושם" (ששם נכתב גם בפירוש שלר' אליעזר דוד היתה בת בשם מירל אשת ר' מאיר ולנשטיין אב"ד בעזע):
בנו הג"מ אליעזר דוד הירשלער ז"ל מק"ק אטש. סיפר עליו נכדו הג"מ שמעון קרויס ז"ל אב"ד אטש, שאם כי לא היה אב"ד והתפרנס מיגיע כפיו כסוחר בק"ק אטש, אולם היה מפורסם לאיש קדש מאד, ואפילו הערלים והגלחים דשם ידעו מזה וקראו אותו "דער הייליגער איד".
פעם אחת רצו להעמיד אותו במבחן, ולכן גזרו עליו שכאשר יסע לעיר המחוז ראאב, יביא אתו תמונת אותו האיש ימ"ש שתלוי ועומד בכל פנה על אם הדרך, שכן הם זקוקים לה. בשובו בסוף השבוע, כששאלו אותו אם הביא אותה תמונה שביקשו ממנו, אמר להן ששכח מזה. הם הוסיפו לזרז אותו, כי בפעם השניה בוודאי לא ישכח ויביא אותה, אף איימו עליו, ומשהבחין כי הפעם חייו בסכנה, נאלץ להבטיח להם כי ימלא מבוקשם. בשובו הביתה שנית, שאלו אותו שוב אם הביא להם תמונת אותו האיש. השיב להם בחכמה "האמינו לי שהטרחתי עצמי וביקשתי את תמונת אותו האיש. אולם סובבתי בכל העיר ולא מצאתי תמונתו אלא עם ראש כפוף. דרשתי ושאלתי האם לא יוכלו לספק תמונת אותו האיש כשהוא בקומה זקופה, אולם למרות כל טרחתי לא יכולתי למצוא רק תמונה עם ראש כפוף. תמונה כזו אינה מכובדת, ועל כן לא רציתי להביא אותה לכם". לשמע תשובתו בחכמה, לא הוסיפו מכאן ואילך להטיל עליו שליחות כגון אלו, וכבודו עלה בעיניהם.
חתנו היה הג"מ מאיר וואלענשטיין אבד"ק בעזע, ושם זוגתו הרבנית מרת מירל ע"ה. וכן היו לו שני בנים, מו"ה משה נחום מוויען (חתן הג"מ עקיבא שטראססער ז"ל), ומו"ה אברהם אבא מפרעשבורג. מו"ה ליב בן מו"ה מענדל כהן היה חתנו, ושני בניו הם, מו"ה אליעזר דוד, ומו"ה אברהם מטארקאני.
בשנת תשס"ד, יצא לאור קובץ בשם "לתולדות משפחת רוזנבוים הירש", על ידי מכון 'זכרון' להנצחת יהדות הונגריה. בקובץ זה נלקטו להפליא תולדותיו של ראש המשפחה רבי משה נחום רוזנבוים אב"ד וואשאן, אביו של רבי עמרם חסידא, ותולדות צאצאיו הרבים.
מובאים בו פרטים רבים שנלקטו במאמץ רב ובדיוק נפלא, והוא מחולק לתשעה פרקים, הפרק הראשון עוסק ברבי משה נחום רוזנבוים ראש המשפחה, ושמונה פרקים נוספים לארבעת בניו וארבע בנותיו. הראשון הוא רבי עמרם חסידא, והשלישי הוא רבי אליעזר דוד הירשלר מטארקאן וצאצאיו, ושם נכתב שהיתה לו בת בשם מירל ולנשטיין, שנפטרה בז' באלול תרמ"ב ונטמנה בבעזא, ושם בעלה רבי מאיר ולנשטיין, שנולד בשנת תקס"ו בקאטענדארף, גר בטארקאן ופאפא ובשנת תרי"א כבר היה אב"ד בעזע. נפטר שם בכ"א בסיון תרמ"ד. ובנם הוא רבי משה נחום ולנשטיין ראב"ד ירושלים.
כל הנתונים הללו מבוססים על המסמכים הרשמיים ברשויות, על מצבות וכתבים שונים, והם בדוקים ומחוורים.

מצבת רבי עמרם חסידא בבית העלמין העתיק בצפת

תרי יוסף בן שמעון


לפני מספר שבועות, הבאתי בגיליוני 'שבת טיש' סיפור על ה"דעת קדושים" רבי אברהם דוד וואהרמאהן מבוטשאטש, ומכיוון שהגיליון מנוקד כולו בניקוד דקדוקי מלא, ניקדתי את העיר בוטשאטש כך: בֶּטְשׁוּטְשׁ. הניקוד עורר תמיהה אצל כמה מביני עניין וזו הזדמנות להסביר את העניין ולשרש טעות נפוצה.
שגור בפי רבים לומר בּוּטְשַׁאטְשׁ / בּוּטְשֶׁעטְשׁ וכך גם מכנים את הדעת קדושים בשם: "דער בּוּטְשַׁאטְשֶׁער רָב".  אולם שם העיר נהגה כפי שניקדתי בגיליוני "בעטשאטש".  
אולם תרי יוסף בן שמעון איכא בשוקא. עיירה נוספת בשם בוטשאטש היתה בצפון-מזרח רומניה במחוז בוטושאן, ושמה נהגה כפי השגור בפי הבריות בּוּטְשַׁאטְשׁ / בּוּטְשֶׁעטְשׁ.
1. בוצ'אץ' / בוטשאטש / בעטשאטש, הינה עיירה במחוז טרנופול שבאוקראינה, בחבל גליציה המזרחית ההיסטורית. היא ממוקמת למרגלות הרי הקרפטים ומרוחקת כ-135 ק"מ דרומית-מזרחית לעיר המחוז לעמבערג/לבוב. העיירה התפרסמה גם בזכות אחד הילידים שבה, הסופר שמואל יוס'ל טשאטשקעס/צ'צ'קס, המוכר יותר בשמו ש"י עגנון (שינה את שמו לעגנון בעקבות ספרו הראשון שפרסם בארץ ישראל, 'עגונות').
הסופר מ.י. ברוור (אינו זהה לגֵאוגרף המפורסם ר' אברהם יעקב ברוור) כותב כך: "בוצ'אץ', Бучач באוקראינית, buczacz בפולנית, ולפי זה גם בלשונות אירופה המערבית, נקראת בפי היהודים בצ'וץ' - בית בשווא נע, והמלאפום ארוך, הגורר אחריו סגול קצר (מעין זה תמצא בספרדית כמוBuenos aires ). בדפוסים עבריים, כגון בשמות החותמים על ספרים (פרענומעראנטען באידיש), הכתיב הוא על פי רוב בוטשאטש.
ומוסיף: "מקור השם הזה נעוץ אולי בשמו של עץ היער buk (באנגלית ביץ'beech ). המעיין במפה, שבה רשומה תפוצתו של עץ זה, ימצא שגבולה המזרחי סמוך לעיר. בדומה לזה נקראה ארץ בוקובינה על אותו עץ. ואולם אין הסברה מספיקה למה לא נקרא המקום בוקאץ'. יתכן והשורש נעוץ בלשון קדומה לא-סלאבית, כי במקום זה היה קיים ישוב עוד בתקופת האבן המאוחרת (ניאוליתית), זמן רב לפני בוא הסלאבים, ואפשר שהסלאבים התאימו שם זה לרוח לשונם. שם הנהר דניסטר הרחוק מבוצ'אץ' 21 ק"מ לדרום, הוא ללא ספק קלטי. (חיזוק להשערה שהשם אינו סלאבי, אפשר למצוא בעובדה, שבמולדבה על נהר סירט, כ-160 ק"מ מדרום מזרח לבוצ'אץ' יש עיירה ושמה בוצ'אצ'אהbucecea . בשטחן של פולין ורוסיה אין שם דומה, בצ'כיה יש bucica).

העיר בעטשוטש הגליצאית

2. בוצ'צ'אה / בוטשעטש, היא עיירה במחוז בוטושאן בצפון-מזרח רומניה, ושם המקום נגזר משמו של נחל מקומי קטן. העיירה אינה עתיקה ונוסדה רק בשנת תקפ"ח, דהיינו לפני פחות ממאתיים שנה, על ידי אציל מקומי. הרב הראשון בעיירה היה רבי אליעזר זאב מבוטשעטש, שאף טמון בה יחד עם בנו רבי יוסף אהרן בעל "יד אהרן" ובנו רבי אליעזר זאב מרילוס. צאצאי גזע בוטושאן, הם נכדים של רבי אליעזר זאב זה, והיו לו גם שני חתנים רבי יחיאל מיכל טירער מדורוהוי מחוז בוטושאן, ורבי שלום מאיר גולדנבוים שעלה לצפת.
מעניין לציין, כי רבי אליעזר זאב מבּוּטְשֶׁעטְשׁ שברומניה, נולד בכלל בגליציה והיה בצעירותו תלמידו של רבי אברהם דוד מבֶּטְשׁוּטְשׁ...


בית העלמין היהודי בבוטשעטש הרומנית

יום שני, 19 בינואר 2015

פרשת בא


1. תמונת השבוע - אפיית מצות
בפרשתנו נמסרה לעם ישראל מצוות חג הפסח ואכילת מצות בחג הפסח, שמתחיל בי"ד בניסן ובליל ט"ו בו. "שבעת ימים תאכלו מצות", אותן אופים מחמשת מיני דגן ונזהרים לבל יחמיצו. החיוב באכילת מצה הוא כזית בלבד בלילה הראשון של חג הפסח ובשאר הימים אין חיוב של אכילת מצה, אך יש איסור אכילת חמץ. המצה נאכלת לזכר יציאת מצרים, כאשר יצאו משם בחיפזון ולא הספיק בצקם להחמיץ. בזמן שבית המקדש היה קיים, היתה המצה נאכלת יחד עם קרבן הפסח, ואלו שלא הספיקו להקריב את הפסח הראשון מפני שהיו טמאים או בדרך רחוקה, עשו פסח שני בי"ד באייר.




2. תמונה היסטורית - מכת ארבה
אחת המכות הקשות שהגיעו לפרעה ומצרים, היתה מכת ארבה, במהלכה הגיעו מינים שונים של חגבים למצרים שכילו את כל היבול שבה. השם 'ארבה' הוא שם כולל לכל מיני החגבים, ומתוך כ-8,000 מיני חגבים, ידועים רק כשנים עשר מינים שמתאגדים ללהקות.
הארבה מתרבה במהירות רבה והם מכלים את כל סוגי היבולים במהירות רבה. הארבה מהווה איום על החקלאות, וכיום מנסים להתמודד עמם באמצעות הדברה. החגב מוזכר בתורה בעשרה שמות שונים והוא יוצא דופן בשרצים בכך שהוא כשר לאכילה, אך המסורת לאכילת חגבים נותרה רק בתימן ובצפון אפריקה. ארץ ישראל סבלה פעמים מספר ממכה קשה זו שעשו שמות ביבול. בתמונה נראים שני איכרים המנסים להתמודד עם מכת הארבה ביישובי הארץ בשנת תשט"ו (1955).



3. פתגם השבוע
 "אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו, דמיו אינם עוזרים וימיו אינם חוזרים". (רבי חיים מפרידבורג)

4. סיפור קצר
אשה אחת באה אל רבי אליהו חיים מייזל מלודז' ובידה תרנגולת עם שאלת טריפה. עיין הרב בעוף, יגע בספרי הפוסקים וחיפש פתח להיתר, כי ראה שהאשה ענייה ודחוקה בממונה. אך גם לאחר חיפוש ממושך, לא מצא הרב פתרון לשאלה. הוציא רבי אליהו חיים רובל מכיסו, החזיר את העוף לאשה עם הכסף ואמר לה: "העוף טרף, קני ברובל תרנגולת אחרת".

5. בדיחה יהודית
איש אחד רצה לעקוץ את הרשל'י מאוסטרופולי, שהתפרסם בפקחותו ובשמחתו הרבה ואמר לו: "אומרים עליך שאתה טיפש, מה תאמר על כך"? חייך הרשל'י ואמר: "אל תאמין למה שאנשים אומרים, למשל עליך אומרים שחכם אתה, וכי איך תאמין לשטות זו"?...

6. מושג ביהדות - פדיון הבן
בסוף הפרשה, נצטוו בני ישראל לפדות כל בן בכור ולתת תמורתו חמישה סלעים לכהן. הסיבה לכך, מפני שכל הבכורים מתו במכת בכורות חוץ מהבכורים של בני ישראל, ולכן הם שייכים לקב"ה. הפדיון היא אחת מכ"ד מתנות כהונה שהקב"ה נתן לאהרן הכהן ולבניו ונוהגת גם בימינו כשאין בית המקדש קיים. החיוב לפדות כל ילד בהגיעו לשלושים יום ומי שהוריו לא פדו אותו, צריך לפדות את עצמו.

7. שו"ת בהלכה - רחיצה בשבת
שאלה: האם מותר לאדם לרחוץ את גופו במים בשבת?
תשובה: אסור להתרחץ בשבת במים חמים, את כל הגוף או אפילו את רובו, וזאת אסרו חז"ל בחשש שמא יבואו לחמם את המים בשבת עצמה או שיחתו בגחלים שהוחמו מערב שבת. אומנם מעיקר הדין מותר לרחוץ חלקים בגוף במים שהיו חמים לפני שבת וכן מותר מעיקר הדין להתרחץ במים קרים אפילו כל הגוף, אלא שהמנהג הפשוט בקהילות האשכנזים שלא לרחוץ כל הגוף בשבת אפילו במקים קרים מסיבות שונות. בני עדות המזרח לא קיבלו חומרא זו, ואף אצל האשכנזים יש מתירים במקרה של סבל רב מחמת החום.
לפי כל המנהגים, מותר לטבול במקווה, ויש מתירים אף לטבול במקווה חם אך אסור לשהות שם בלי טבילה, כי זה נראה כרחיצה. יש להיזהר שלא לסחוט את השער, אלא יש להמתין קצת שהמים יתייבשו ואפשר לנגב את השערות ברפיון בלי תלישת שערות.


מסע אל המקורות / פרשת בא


יום ראשון, ה' בשבט תשע"ה, 25/1/15

ביום זה, נסגרה ישיבת וולוז'ין המפורסמת, בעקבות דרישת שר ההשכלה הרוסי להכניס את לימודי השפה הרוסית, בסדרי הלימודים הקבועים בישיבה.
ישיבת וולוז'ין, הידועה בכינויה "אם הישיבות", נוסדה בידי רבי חיים מוולוז'ין, תלמידו הקרוב של הגאון מווילנא. הישיבה שימשה כמגדלור לישיבות ליטא שנוסדו בעקבותיה ותלמידיה התפרסמו כגדולי תורה, רבנים ואישים ידועי שם.
הישיבה פעלה 24 שעות ביממה והתקיימו בה משמרות של תלמידים שלמדו ללא הפסק בכל שעות היום והלילה. היו בה תלמידים צעירים בני 14 בלבד, שכבר הספיקו לסיים את הש"ס כולו, תופעה נדירה ופלאית.
תשעים שנה רצופות, עמדה ישיבת וולוז'ין בתפארתה, עד שעלה עליה הכורת בעקבות הלשנות מצד חברי תנועת ההשכלה, שעיניהם צרה בהתפתחותה של הישיבה, ותביעת הממשלה הרוסית להכניס את לימוד השפה הרוסית בין תכני הלימוד בישיבה.
הנצי"ב מוולוז'ין, שהישיבה היתה מפעל חייו, הודיע נחרצות כי הישיבה ננעלת על מסגר ובריח. "בתורה אין פשרות" הודיע באופן החלטי ופעולת הסגירה היתה יוצאת דופן בתעוזתה. ברבות הימים נוכחו כולם לדעת עד כמה ראה הנצי"ב בעיניו הצופיות את העתיד בשמירה על טוהר עולם הישיבות במסירות נפש, ללא תערובת של לימודי חול.

יום שני, ו' בשבט תשע"ה, 26/1/15

היום לפני 82 שנה, פיזר הצורר האנטישמי אדולף היטלר ימ"ש את הפרלמנט הגרמני, ובכך תפסה המפלגה הנאצית בראשות היטלר, את השליטה על גרמניה כולה באופן מוחלט.
מכאן התגלגלו העניינים במהירות עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, שהכניסה את העולם כולו לקלחת של מרחץ דמים, והכחידה מעמנו שישה מיליוני יהודים, ה' ייקום דמם.
שואת יהודי אירופה, היא אחת התקופות הקשות ביותר בעם ישראל, בה התקיימה הנבואה של "ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא", כביכול הקב"ה הסתיר את פניו ולא ראה את הזוועה והשכול שנעשים עם בניו האהובים, עם ישראל, אולם דרכי ההנהגה של הקב"ה נסתרים מעיני בשר ודם ואין לנו את ההבנה בהן, אולם הקב"ה הוא א-ל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא וכל מעשיו בדין ומשפט.
היו צדיקים שאמרו, שמלחמה זו, שהיתה המלחמה הקשה ביותר בהיסטוריית העולם, הינה מלחמת גוג ומגוג, ולאחריה התחיל התהליך של הגאולה, וכולנו תפילה שהתהליך יסתיים במהרה בביאת המשיח.


יום שלישי, ז' בשבט תשע"ה, 27/1/15

היום לפני 71 שנה, הודיע ארגון האצ"ל - ארגון צבאי לאומי, על מרד כנגד השלטון הבריטי ששלט אז בארץ ישראל, לאחר האכזבה מיחס הבריטים אל העם היהודי ופרסום הספר הלבן שהגביל את מספר העולים לארץ ישראל.
המרד הוכרז בשלהי מלחמת העולם השניה, כאשר העולם היהודי היה נתון עדיין בתדהמה אל מול היקף הזוועה של גרמניה הנאצית והמספר העצום של הנרצחים היהודים באירופה, ורבים התמרדו כנגד השלטון התקיף של הבריטים שסירב לאפשר להמוני ניצולי שואה להגיע ארצה ולהקים בה בית לאומי לעם היהודי.
בתוך היישוב היהודי בארץ היו ויכוחים מרים על הגישה הנכונה מול השלטון הבריטי, ודעת גדולי התורה לא היתה נוחה מפעילות עוינת כנגד השלטון הזר ושפיכות דמים ללא תועלת. השקפת היהדות הצרופה היתה ונותרה לחתור לשלום ושמירה על החוק, כי "אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו".

יום חמישי, ט' בשבט תשע"ה, 29/1/15

בחסידות בעלזא, שהיא אחת החצרות החסידויות הגדולות בדורנו, חוגגים יום זה כיום ההצלה של האדמו"ר הקודם מבעלזא ואחיו הרב מבילגורייא, שנחלצו באורח נס מציפורני הנאצים, והגיעו ארצה לאחר מסע ייסורים ארוך.
הרבי היה שריד יחיד שנותר ממשפחה ענפה, ושיכל את כל ילדיו ועשרות נכדיו וניניו. למרות התלאות והשכול, החל הרבי מחדש בהקמת חצרו והפיח חיים באודים העשנים יוצאי מחנות הריכוז וההשמדה הנאציים. דמותו הותירה את חותמה על היישוב המתחדש בארץ והיא מהווה סמל ודוגמה לאדם שאיבד את כל עולמו ולמרות הקושי הרב, לא התייאש והתחיל את הכל מחדש.

שבת קודש, י"א בשבט תשע"ה, 31/1/15

בשבת קוראים את פרשת בשלח, בה מופיעה שירת הים ששרו בני ישראל על נס קריעת ים סוף, ושבת זו קרויה משום כך: "שבת שירה". בבתי כנסת רבים נהוג לומר את שירת הים שאומרים בתפילת שחרית עם הציבור פסוק בפסוק, וגם את פסוקי התורה של שירת הים קוראים בנעימה ובשירה.
יש נוהגים להניח פירורים על אדן החלון או המרפסת, מאכל לציפורים ועופות השמים, כי בשבת הראשונה לירידת המן אמר משה רבנו שהמן לא יורד בשבת, אולם דתן ואבירם פיזרו את המן שלהם ביום שישי, כדי להפריך את דברי משה. אך ציפורים אכלו את פירורי המן שהניחו, וכשכר על כך נוהגים עד היום להאכיל אותם בשבת שקוראים בה את שירת הים.
ניתן ללמוד מכך מוסר השכל גדול, של הכרת הטוב ורגשי תודה למי שהיטיב עמך. אפילו לבעלי חיים יש להיות אסיר תודה, ועל אחת כמה וכמה לחבר וידיד שהיטיב וסייע, יש להכיר טובה על כך, לגמול לו ולהיטיב עמו שבעתיים.



יום שישי, 16 בינואר 2015

המלה הארוכה ביותר בתורה / לפרשת וארא



מסופר, שפעם ישב (אא"ז) הב"ח, רבי יואל סירקיש (הקריאה הנכונה היא סירקיש בשי"ן שמאלית, על שם אמו או חותנתו סירקא - שארקע (שרה), ולא כפי השגור בפי רבים לקרוא בשי"ן ימנית, ועליהם נאמר 'וכסילים מתי תשכילו'...), עם תלמידו המפורסם רבי דוד הלוי סג"ל (לימים הט"ז, בעל 'טורי זהב') ועסקו בדברי הרמב"ם בהלכות ספר תורה (ז, ו), כיצד ינהג סופר סת"ם שצריך לכתוב מלה בת עשר אותיות או יותר, תמה הט"ז ושאל את רבו: "היכן מצינו בתורה מלה בת עשר אותיות"? טרם הספיק הב"ח לענות, ובתו הידענית והחכמנה מרת רבקה, נענתה ואמרה: "הריהו מפורש בתורה בפרשת וארא, שנאמר (שמות ז, כח) "וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל־מִטָּתֶךָ וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ", תיבת וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ הינה בת עשר אותיות".
תיבה זו היא התיבה הארוכה ביותר בתורה, וישנן עוד שתי מלים בתנ"ך בנות עשר אותיות. אחת ביחזקאל (טז, מז): וְלֹא בְדַרְכֵיהֶן הָלַכְתְּ וּבְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן עָשִׂית כִּמְעַט קָט וַתַּשְׁחִתִי מֵהֵן בְּכָל־דְּרָכָיִךְ", ושם (כ, מד): "וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי ה' בַּעֲשׂוֹתִי אִתְּכֶם לְמַעַן שְׁמִי לֹא כְדַרְכֵיכֶם הָרָעִים וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם הַנִּשְׁחָתוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' אֱלֹקִים". התיבות וּבְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן, וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם הן בנות עשר אותיות.
אולם ישנה גם מלה אחת בת אחת עשרה אותיות והיא היחידה והארוכה ביותר בתנ"ך, במגילת אסתר (ט, ג): וְכָל־שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ מְנַשְּׁאִים אֶת־הַיְּהוּדִים כִּי־נָפַל פַּחַד־מָרְדֳּכַי עֲלֵיהֶם. תיבת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים היא בת 11 אותיות.
בדרך אגב יש לציין, שהרב יוסף קאפח (מתרגם ומפרש כתבי הרמב"ם ועוד) כתב, שיש לומר אותות ולא אותיות, כי אותיות פירושו עתידות כנאמר בישעיה (מה, יא): "כֹּה־אָמַר ה' קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְיֹצְרוֹ הָאֹתִיּוֹת שְׁאָלוּנִי עַל־בָּנַי וְעַל־פֹּעַל יָדַי תְּצַוֻּנִי", והוא אף מציין שבכל כתבי היד הישנים ריבוי של אות הוא אותות ולא אותיות.
הט"ז, תלמידו של הב"ח, היה לימים כידוע חתנו של רבו הב"ח ונשא את בתו מרת רבקה זו, שהיתה ידועה בחכמתה. מסופר, שפעם נכנסה רבקה בצעירותה אל אביה הב"ח והלה שחיבבה אמר לה: "בתי, יפה את כלבנה"! אמר הט"ז לרבו בצחות: "האם לא הגיעה העת לקדש את הלבנה"?... ולימים קידשה.
בעברית, ישנן מלים ארוכות יותר כגון: וכשבזרועותיהם, ולכשלתרנגולותיהן, ולכשתשתתקנה, ולכשלהתמרמרויותיכם. בשפות אחרות ניאלץ להשתמש במלים רבות כדי להביע מלים אלו.