יום שלישי, 20 בינואר 2015

חלמא טבא חזית


אחד מגדולי הרבנים בירושלים, היה הגאון רבי משה נחום ולנשטיין (או בכתיב המקורי: וואלענשטיין), ששימש כדיין בבית הדין משנת תרס"ג ובשנת תרס"ח התמנה לאב בית הדין. לימים הקים את בית הדין של העדה החרדית ובו שימש כראב"ד תחת הנהגתו של מרן הגאב"ד הגרי"ח זוננפלד, רבה של ירושלים.

רבי משה נחום ולנשטיין ראב"ד ירושלים
שם הוריו של ר' משה נחום: רבי מאיר אב"ד בעזע ומרת מירל. בידי חלק מצאצאי ר' משה נחום היתה מסורת מוטעית, שמרת מירל היתה בתו של הצדיק המפורסם רבי עמרם רוזנבוים, המכונה 'ר' עמרם חסידא', אב"ד מאדע, תלמידו של החת"ס ומראשי החסידים בצפת. בטעות גם נמסר שר' משה נחום שימש כראב"ד בירושלים ארבעים שנה רצופות, בעוד שמשרתו נמשכה קרוב לעשרים שנה.
כך מופיע באנצ' לחלוצי היישוב של תדהר, בדובב שפתי ישנים (אטינגר, ושם טעות הדפוס: אלנשטיין במקום ולנשטיין), בהקדמת "בני משה" על היתר מכירה בשביעית מרמ"נ ולנשטיין שהדפיס נינו רמ"מ הלוי פראג, קודש לה' על רא"א פראג, נתיבות אדם ועוד.




רבי משה נחום ולנשטיין עם הראשון לציון רבי אליהו משה פניז'ל

בקבלת פנים לגנרל האנגלי אדמונד אלנבי בשכונת הבוכרים בירושלים, י"ג בסיון תרע"ח

אולם לאחר בדיקה עולה, שמרת מירל היתה בתו של רבי אליעזר דוד הירשלער מאטש (יש שכותבים בשיבוש שהיה אב"ד שם, ואינו נכון כמובא להלן), אחיו של רבי עמרם חסידא. דהיינו, ר' משה נחום היה נכד אחיו של ר' עמרם ולא נכדו שלו עצמו. שם אביו של ר' עמרם חסידא, היה ר' משה נחום רוזנבוים ועל שמו נקרא ר' משה נחום ולנשטיין, ולבנו קרא ר' משה נחום בשם עמרם יוסף, כנראה על שם ר' עמרם חסידא בתוספת השם יוסף, מפני שר' עמרם נפטר בגיל ארבעים בלבד (נולד בשנת תק"נ ונפטר בתק"צ).
על רבי אליעזר דוד הירשלער, אבי-אמו של ר' משה נחום ולנשטיין, מובא בספר "תולדות ערוגת הבושם" (ששם נכתב גם בפירוש שלר' אליעזר דוד היתה בת בשם מירל אשת ר' מאיר ולנשטיין אב"ד בעזע):
בנו הג"מ אליעזר דוד הירשלער ז"ל מק"ק אטש. סיפר עליו נכדו הג"מ שמעון קרויס ז"ל אב"ד אטש, שאם כי לא היה אב"ד והתפרנס מיגיע כפיו כסוחר בק"ק אטש, אולם היה מפורסם לאיש קדש מאד, ואפילו הערלים והגלחים דשם ידעו מזה וקראו אותו "דער הייליגער איד".
פעם אחת רצו להעמיד אותו במבחן, ולכן גזרו עליו שכאשר יסע לעיר המחוז ראאב, יביא אתו תמונת אותו האיש ימ"ש שתלוי ועומד בכל פנה על אם הדרך, שכן הם זקוקים לה. בשובו בסוף השבוע, כששאלו אותו אם הביא אותה תמונה שביקשו ממנו, אמר להן ששכח מזה. הם הוסיפו לזרז אותו, כי בפעם השניה בוודאי לא ישכח ויביא אותה, אף איימו עליו, ומשהבחין כי הפעם חייו בסכנה, נאלץ להבטיח להם כי ימלא מבוקשם. בשובו הביתה שנית, שאלו אותו שוב אם הביא להם תמונת אותו האיש. השיב להם בחכמה "האמינו לי שהטרחתי עצמי וביקשתי את תמונת אותו האיש. אולם סובבתי בכל העיר ולא מצאתי תמונתו אלא עם ראש כפוף. דרשתי ושאלתי האם לא יוכלו לספק תמונת אותו האיש כשהוא בקומה זקופה, אולם למרות כל טרחתי לא יכולתי למצוא רק תמונה עם ראש כפוף. תמונה כזו אינה מכובדת, ועל כן לא רציתי להביא אותה לכם". לשמע תשובתו בחכמה, לא הוסיפו מכאן ואילך להטיל עליו שליחות כגון אלו, וכבודו עלה בעיניהם.
חתנו היה הג"מ מאיר וואלענשטיין אבד"ק בעזע, ושם זוגתו הרבנית מרת מירל ע"ה. וכן היו לו שני בנים, מו"ה משה נחום מוויען (חתן הג"מ עקיבא שטראססער ז"ל), ומו"ה אברהם אבא מפרעשבורג. מו"ה ליב בן מו"ה מענדל כהן היה חתנו, ושני בניו הם, מו"ה אליעזר דוד, ומו"ה אברהם מטארקאני.
בשנת תשס"ד, יצא לאור קובץ בשם "לתולדות משפחת רוזנבוים הירש", על ידי מכון 'זכרון' להנצחת יהדות הונגריה. בקובץ זה נלקטו להפליא תולדותיו של ראש המשפחה רבי משה נחום רוזנבוים אב"ד וואשאן, אביו של רבי עמרם חסידא, ותולדות צאצאיו הרבים.
מובאים בו פרטים רבים שנלקטו במאמץ רב ובדיוק נפלא, והוא מחולק לתשעה פרקים, הפרק הראשון עוסק ברבי משה נחום רוזנבוים ראש המשפחה, ושמונה פרקים נוספים לארבעת בניו וארבע בנותיו. הראשון הוא רבי עמרם חסידא, והשלישי הוא רבי אליעזר דוד הירשלר מטארקאן וצאצאיו, ושם נכתב שהיתה לו בת בשם מירל ולנשטיין, שנפטרה בז' באלול תרמ"ב ונטמנה בבעזא, ושם בעלה רבי מאיר ולנשטיין, שנולד בשנת תקס"ו בקאטענדארף, גר בטארקאן ופאפא ובשנת תרי"א כבר היה אב"ד בעזע. נפטר שם בכ"א בסיון תרמ"ד. ובנם הוא רבי משה נחום ולנשטיין ראב"ד ירושלים.
כל הנתונים הללו מבוססים על המסמכים הרשמיים ברשויות, על מצבות וכתבים שונים, והם בדוקים ומחוורים.

מצבת רבי עמרם חסידא בבית העלמין העתיק בצפת

תרי יוסף בן שמעון


לפני מספר שבועות, הבאתי בגיליוני 'שבת טיש' סיפור על ה"דעת קדושים" רבי אברהם דוד וואהרמאהן מבוטשאטש, ומכיוון שהגיליון מנוקד כולו בניקוד דקדוקי מלא, ניקדתי את העיר בוטשאטש כך: בֶּטְשׁוּטְשׁ. הניקוד עורר תמיהה אצל כמה מביני עניין וזו הזדמנות להסביר את העניין ולשרש טעות נפוצה.
שגור בפי רבים לומר בּוּטְשַׁאטְשׁ / בּוּטְשֶׁעטְשׁ וכך גם מכנים את הדעת קדושים בשם: "דער בּוּטְשַׁאטְשֶׁער רָב".  אולם שם העיר נהגה כפי שניקדתי בגיליוני "בעטשאטש".  
אולם תרי יוסף בן שמעון איכא בשוקא. עיירה נוספת בשם בוטשאטש היתה בצפון-מזרח רומניה במחוז בוטושאן, ושמה נהגה כפי השגור בפי הבריות בּוּטְשַׁאטְשׁ / בּוּטְשֶׁעטְשׁ.
1. בוצ'אץ' / בוטשאטש / בעטשאטש, הינה עיירה במחוז טרנופול שבאוקראינה, בחבל גליציה המזרחית ההיסטורית. היא ממוקמת למרגלות הרי הקרפטים ומרוחקת כ-135 ק"מ דרומית-מזרחית לעיר המחוז לעמבערג/לבוב. העיירה התפרסמה גם בזכות אחד הילידים שבה, הסופר שמואל יוס'ל טשאטשקעס/צ'צ'קס, המוכר יותר בשמו ש"י עגנון (שינה את שמו לעגנון בעקבות ספרו הראשון שפרסם בארץ ישראל, 'עגונות').
הסופר מ.י. ברוור (אינו זהה לגֵאוגרף המפורסם ר' אברהם יעקב ברוור) כותב כך: "בוצ'אץ', Бучач באוקראינית, buczacz בפולנית, ולפי זה גם בלשונות אירופה המערבית, נקראת בפי היהודים בצ'וץ' - בית בשווא נע, והמלאפום ארוך, הגורר אחריו סגול קצר (מעין זה תמצא בספרדית כמוBuenos aires ). בדפוסים עבריים, כגון בשמות החותמים על ספרים (פרענומעראנטען באידיש), הכתיב הוא על פי רוב בוטשאטש.
ומוסיף: "מקור השם הזה נעוץ אולי בשמו של עץ היער buk (באנגלית ביץ'beech ). המעיין במפה, שבה רשומה תפוצתו של עץ זה, ימצא שגבולה המזרחי סמוך לעיר. בדומה לזה נקראה ארץ בוקובינה על אותו עץ. ואולם אין הסברה מספיקה למה לא נקרא המקום בוקאץ'. יתכן והשורש נעוץ בלשון קדומה לא-סלאבית, כי במקום זה היה קיים ישוב עוד בתקופת האבן המאוחרת (ניאוליתית), זמן רב לפני בוא הסלאבים, ואפשר שהסלאבים התאימו שם זה לרוח לשונם. שם הנהר דניסטר הרחוק מבוצ'אץ' 21 ק"מ לדרום, הוא ללא ספק קלטי. (חיזוק להשערה שהשם אינו סלאבי, אפשר למצוא בעובדה, שבמולדבה על נהר סירט, כ-160 ק"מ מדרום מזרח לבוצ'אץ' יש עיירה ושמה בוצ'אצ'אהbucecea . בשטחן של פולין ורוסיה אין שם דומה, בצ'כיה יש bucica).

העיר בעטשוטש הגליצאית

2. בוצ'צ'אה / בוטשעטש, היא עיירה במחוז בוטושאן בצפון-מזרח רומניה, ושם המקום נגזר משמו של נחל מקומי קטן. העיירה אינה עתיקה ונוסדה רק בשנת תקפ"ח, דהיינו לפני פחות ממאתיים שנה, על ידי אציל מקומי. הרב הראשון בעיירה היה רבי אליעזר זאב מבוטשעטש, שאף טמון בה יחד עם בנו רבי יוסף אהרן בעל "יד אהרן" ובנו רבי אליעזר זאב מרילוס. צאצאי גזע בוטושאן, הם נכדים של רבי אליעזר זאב זה, והיו לו גם שני חתנים רבי יחיאל מיכל טירער מדורוהוי מחוז בוטושאן, ורבי שלום מאיר גולדנבוים שעלה לצפת.
מעניין לציין, כי רבי אליעזר זאב מבּוּטְשֶׁעטְשׁ שברומניה, נולד בכלל בגליציה והיה בצעירותו תלמידו של רבי אברהם דוד מבֶּטְשׁוּטְשׁ...


בית העלמין היהודי בבוטשעטש הרומנית

יום שני, 19 בינואר 2015

פרשת בא


1. תמונת השבוע - אפיית מצות
בפרשתנו נמסרה לעם ישראל מצוות חג הפסח ואכילת מצות בחג הפסח, שמתחיל בי"ד בניסן ובליל ט"ו בו. "שבעת ימים תאכלו מצות", אותן אופים מחמשת מיני דגן ונזהרים לבל יחמיצו. החיוב באכילת מצה הוא כזית בלבד בלילה הראשון של חג הפסח ובשאר הימים אין חיוב של אכילת מצה, אך יש איסור אכילת חמץ. המצה נאכלת לזכר יציאת מצרים, כאשר יצאו משם בחיפזון ולא הספיק בצקם להחמיץ. בזמן שבית המקדש היה קיים, היתה המצה נאכלת יחד עם קרבן הפסח, ואלו שלא הספיקו להקריב את הפסח הראשון מפני שהיו טמאים או בדרך רחוקה, עשו פסח שני בי"ד באייר.




2. תמונה היסטורית - מכת ארבה
אחת המכות הקשות שהגיעו לפרעה ומצרים, היתה מכת ארבה, במהלכה הגיעו מינים שונים של חגבים למצרים שכילו את כל היבול שבה. השם 'ארבה' הוא שם כולל לכל מיני החגבים, ומתוך כ-8,000 מיני חגבים, ידועים רק כשנים עשר מינים שמתאגדים ללהקות.
הארבה מתרבה במהירות רבה והם מכלים את כל סוגי היבולים במהירות רבה. הארבה מהווה איום על החקלאות, וכיום מנסים להתמודד עמם באמצעות הדברה. החגב מוזכר בתורה בעשרה שמות שונים והוא יוצא דופן בשרצים בכך שהוא כשר לאכילה, אך המסורת לאכילת חגבים נותרה רק בתימן ובצפון אפריקה. ארץ ישראל סבלה פעמים מספר ממכה קשה זו שעשו שמות ביבול. בתמונה נראים שני איכרים המנסים להתמודד עם מכת הארבה ביישובי הארץ בשנת תשט"ו (1955).



3. פתגם השבוע
 "אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו, דמיו אינם עוזרים וימיו אינם חוזרים". (רבי חיים מפרידבורג)

4. סיפור קצר
אשה אחת באה אל רבי אליהו חיים מייזל מלודז' ובידה תרנגולת עם שאלת טריפה. עיין הרב בעוף, יגע בספרי הפוסקים וחיפש פתח להיתר, כי ראה שהאשה ענייה ודחוקה בממונה. אך גם לאחר חיפוש ממושך, לא מצא הרב פתרון לשאלה. הוציא רבי אליהו חיים רובל מכיסו, החזיר את העוף לאשה עם הכסף ואמר לה: "העוף טרף, קני ברובל תרנגולת אחרת".

5. בדיחה יהודית
איש אחד רצה לעקוץ את הרשל'י מאוסטרופולי, שהתפרסם בפקחותו ובשמחתו הרבה ואמר לו: "אומרים עליך שאתה טיפש, מה תאמר על כך"? חייך הרשל'י ואמר: "אל תאמין למה שאנשים אומרים, למשל עליך אומרים שחכם אתה, וכי איך תאמין לשטות זו"?...

6. מושג ביהדות - פדיון הבן
בסוף הפרשה, נצטוו בני ישראל לפדות כל בן בכור ולתת תמורתו חמישה סלעים לכהן. הסיבה לכך, מפני שכל הבכורים מתו במכת בכורות חוץ מהבכורים של בני ישראל, ולכן הם שייכים לקב"ה. הפדיון היא אחת מכ"ד מתנות כהונה שהקב"ה נתן לאהרן הכהן ולבניו ונוהגת גם בימינו כשאין בית המקדש קיים. החיוב לפדות כל ילד בהגיעו לשלושים יום ומי שהוריו לא פדו אותו, צריך לפדות את עצמו.

7. שו"ת בהלכה - רחיצה בשבת
שאלה: האם מותר לאדם לרחוץ את גופו במים בשבת?
תשובה: אסור להתרחץ בשבת במים חמים, את כל הגוף או אפילו את רובו, וזאת אסרו חז"ל בחשש שמא יבואו לחמם את המים בשבת עצמה או שיחתו בגחלים שהוחמו מערב שבת. אומנם מעיקר הדין מותר לרחוץ חלקים בגוף במים שהיו חמים לפני שבת וכן מותר מעיקר הדין להתרחץ במים קרים אפילו כל הגוף, אלא שהמנהג הפשוט בקהילות האשכנזים שלא לרחוץ כל הגוף בשבת אפילו במקים קרים מסיבות שונות. בני עדות המזרח לא קיבלו חומרא זו, ואף אצל האשכנזים יש מתירים במקרה של סבל רב מחמת החום.
לפי כל המנהגים, מותר לטבול במקווה, ויש מתירים אף לטבול במקווה חם אך אסור לשהות שם בלי טבילה, כי זה נראה כרחיצה. יש להיזהר שלא לסחוט את השער, אלא יש להמתין קצת שהמים יתייבשו ואפשר לנגב את השערות ברפיון בלי תלישת שערות.


מסע אל המקורות / פרשת בא


יום ראשון, ה' בשבט תשע"ה, 25/1/15

ביום זה, נסגרה ישיבת וולוז'ין המפורסמת, בעקבות דרישת שר ההשכלה הרוסי להכניס את לימודי השפה הרוסית, בסדרי הלימודים הקבועים בישיבה.
ישיבת וולוז'ין, הידועה בכינויה "אם הישיבות", נוסדה בידי רבי חיים מוולוז'ין, תלמידו הקרוב של הגאון מווילנא. הישיבה שימשה כמגדלור לישיבות ליטא שנוסדו בעקבותיה ותלמידיה התפרסמו כגדולי תורה, רבנים ואישים ידועי שם.
הישיבה פעלה 24 שעות ביממה והתקיימו בה משמרות של תלמידים שלמדו ללא הפסק בכל שעות היום והלילה. היו בה תלמידים צעירים בני 14 בלבד, שכבר הספיקו לסיים את הש"ס כולו, תופעה נדירה ופלאית.
תשעים שנה רצופות, עמדה ישיבת וולוז'ין בתפארתה, עד שעלה עליה הכורת בעקבות הלשנות מצד חברי תנועת ההשכלה, שעיניהם צרה בהתפתחותה של הישיבה, ותביעת הממשלה הרוסית להכניס את לימוד השפה הרוסית בין תכני הלימוד בישיבה.
הנצי"ב מוולוז'ין, שהישיבה היתה מפעל חייו, הודיע נחרצות כי הישיבה ננעלת על מסגר ובריח. "בתורה אין פשרות" הודיע באופן החלטי ופעולת הסגירה היתה יוצאת דופן בתעוזתה. ברבות הימים נוכחו כולם לדעת עד כמה ראה הנצי"ב בעיניו הצופיות את העתיד בשמירה על טוהר עולם הישיבות במסירות נפש, ללא תערובת של לימודי חול.

יום שני, ו' בשבט תשע"ה, 26/1/15

היום לפני 82 שנה, פיזר הצורר האנטישמי אדולף היטלר ימ"ש את הפרלמנט הגרמני, ובכך תפסה המפלגה הנאצית בראשות היטלר, את השליטה על גרמניה כולה באופן מוחלט.
מכאן התגלגלו העניינים במהירות עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, שהכניסה את העולם כולו לקלחת של מרחץ דמים, והכחידה מעמנו שישה מיליוני יהודים, ה' ייקום דמם.
שואת יהודי אירופה, היא אחת התקופות הקשות ביותר בעם ישראל, בה התקיימה הנבואה של "ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא", כביכול הקב"ה הסתיר את פניו ולא ראה את הזוועה והשכול שנעשים עם בניו האהובים, עם ישראל, אולם דרכי ההנהגה של הקב"ה נסתרים מעיני בשר ודם ואין לנו את ההבנה בהן, אולם הקב"ה הוא א-ל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא וכל מעשיו בדין ומשפט.
היו צדיקים שאמרו, שמלחמה זו, שהיתה המלחמה הקשה ביותר בהיסטוריית העולם, הינה מלחמת גוג ומגוג, ולאחריה התחיל התהליך של הגאולה, וכולנו תפילה שהתהליך יסתיים במהרה בביאת המשיח.


יום שלישי, ז' בשבט תשע"ה, 27/1/15

היום לפני 71 שנה, הודיע ארגון האצ"ל - ארגון צבאי לאומי, על מרד כנגד השלטון הבריטי ששלט אז בארץ ישראל, לאחר האכזבה מיחס הבריטים אל העם היהודי ופרסום הספר הלבן שהגביל את מספר העולים לארץ ישראל.
המרד הוכרז בשלהי מלחמת העולם השניה, כאשר העולם היהודי היה נתון עדיין בתדהמה אל מול היקף הזוועה של גרמניה הנאצית והמספר העצום של הנרצחים היהודים באירופה, ורבים התמרדו כנגד השלטון התקיף של הבריטים שסירב לאפשר להמוני ניצולי שואה להגיע ארצה ולהקים בה בית לאומי לעם היהודי.
בתוך היישוב היהודי בארץ היו ויכוחים מרים על הגישה הנכונה מול השלטון הבריטי, ודעת גדולי התורה לא היתה נוחה מפעילות עוינת כנגד השלטון הזר ושפיכות דמים ללא תועלת. השקפת היהדות הצרופה היתה ונותרה לחתור לשלום ושמירה על החוק, כי "אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו".

יום חמישי, ט' בשבט תשע"ה, 29/1/15

בחסידות בעלזא, שהיא אחת החצרות החסידויות הגדולות בדורנו, חוגגים יום זה כיום ההצלה של האדמו"ר הקודם מבעלזא ואחיו הרב מבילגורייא, שנחלצו באורח נס מציפורני הנאצים, והגיעו ארצה לאחר מסע ייסורים ארוך.
הרבי היה שריד יחיד שנותר ממשפחה ענפה, ושיכל את כל ילדיו ועשרות נכדיו וניניו. למרות התלאות והשכול, החל הרבי מחדש בהקמת חצרו והפיח חיים באודים העשנים יוצאי מחנות הריכוז וההשמדה הנאציים. דמותו הותירה את חותמה על היישוב המתחדש בארץ והיא מהווה סמל ודוגמה לאדם שאיבד את כל עולמו ולמרות הקושי הרב, לא התייאש והתחיל את הכל מחדש.

שבת קודש, י"א בשבט תשע"ה, 31/1/15

בשבת קוראים את פרשת בשלח, בה מופיעה שירת הים ששרו בני ישראל על נס קריעת ים סוף, ושבת זו קרויה משום כך: "שבת שירה". בבתי כנסת רבים נהוג לומר את שירת הים שאומרים בתפילת שחרית עם הציבור פסוק בפסוק, וגם את פסוקי התורה של שירת הים קוראים בנעימה ובשירה.
יש נוהגים להניח פירורים על אדן החלון או המרפסת, מאכל לציפורים ועופות השמים, כי בשבת הראשונה לירידת המן אמר משה רבנו שהמן לא יורד בשבת, אולם דתן ואבירם פיזרו את המן שלהם ביום שישי, כדי להפריך את דברי משה. אך ציפורים אכלו את פירורי המן שהניחו, וכשכר על כך נוהגים עד היום להאכיל אותם בשבת שקוראים בה את שירת הים.
ניתן ללמוד מכך מוסר השכל גדול, של הכרת הטוב ורגשי תודה למי שהיטיב עמך. אפילו לבעלי חיים יש להיות אסיר תודה, ועל אחת כמה וכמה לחבר וידיד שהיטיב וסייע, יש להכיר טובה על כך, לגמול לו ולהיטיב עמו שבעתיים.



יום שישי, 16 בינואר 2015

המלה הארוכה ביותר בתורה / לפרשת וארא



מסופר, שפעם ישב (אא"ז) הב"ח, רבי יואל סירקיש (הקריאה הנכונה היא סירקיש בשי"ן שמאלית, על שם אמו או חותנתו סירקא - שארקע (שרה), ולא כפי השגור בפי רבים לקרוא בשי"ן ימנית, ועליהם נאמר 'וכסילים מתי תשכילו'...), עם תלמידו המפורסם רבי דוד הלוי סג"ל (לימים הט"ז, בעל 'טורי זהב') ועסקו בדברי הרמב"ם בהלכות ספר תורה (ז, ו), כיצד ינהג סופר סת"ם שצריך לכתוב מלה בת עשר אותיות או יותר, תמה הט"ז ושאל את רבו: "היכן מצינו בתורה מלה בת עשר אותיות"? טרם הספיק הב"ח לענות, ובתו הידענית והחכמנה מרת רבקה, נענתה ואמרה: "הריהו מפורש בתורה בפרשת וארא, שנאמר (שמות ז, כח) "וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל־מִטָּתֶךָ וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ", תיבת וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ הינה בת עשר אותיות".
תיבה זו היא התיבה הארוכה ביותר בתורה, וישנן עוד שתי מלים בתנ"ך בנות עשר אותיות. אחת ביחזקאל (טז, מז): וְלֹא בְדַרְכֵיהֶן הָלַכְתְּ וּבְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן עָשִׂית כִּמְעַט קָט וַתַּשְׁחִתִי מֵהֵן בְּכָל־דְּרָכָיִךְ", ושם (כ, מד): "וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי ה' בַּעֲשׂוֹתִי אִתְּכֶם לְמַעַן שְׁמִי לֹא כְדַרְכֵיכֶם הָרָעִים וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם הַנִּשְׁחָתוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' אֱלֹקִים". התיבות וּבְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן, וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם הן בנות עשר אותיות.
אולם ישנה גם מלה אחת בת אחת עשרה אותיות והיא היחידה והארוכה ביותר בתנ"ך, במגילת אסתר (ט, ג): וְכָל־שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ מְנַשְּׁאִים אֶת־הַיְּהוּדִים כִּי־נָפַל פַּחַד־מָרְדֳּכַי עֲלֵיהֶם. תיבת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים היא בת 11 אותיות.
בדרך אגב יש לציין, שהרב יוסף קאפח (מתרגם ומפרש כתבי הרמב"ם ועוד) כתב, שיש לומר אותות ולא אותיות, כי אותיות פירושו עתידות כנאמר בישעיה (מה, יא): "כֹּה־אָמַר ה' קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְיֹצְרוֹ הָאֹתִיּוֹת שְׁאָלוּנִי עַל־בָּנַי וְעַל־פֹּעַל יָדַי תְּצַוֻּנִי", והוא אף מציין שבכל כתבי היד הישנים ריבוי של אות הוא אותות ולא אותיות.
הט"ז, תלמידו של הב"ח, היה לימים כידוע חתנו של רבו הב"ח ונשא את בתו מרת רבקה זו, שהיתה ידועה בחכמתה. מסופר, שפעם נכנסה רבקה בצעירותה אל אביה הב"ח והלה שחיבבה אמר לה: "בתי, יפה את כלבנה"! אמר הט"ז לרבו בצחות: "האם לא הגיעה העת לקדש את הלבנה"?... ולימים קידשה.
בעברית, ישנן מלים ארוכות יותר כגון: וכשבזרועותיהם, ולכשלתרנגולותיהן, ולכשתשתתקנה, ולכשלהתמרמרויותיכם. בשפות אחרות ניאלץ להשתמש במלים רבות כדי להביע מלים אלו.





יום חמישי, 15 בינואר 2015

בזכות תפילת רב?



בשבת מברכים החודש, נוהגים לברך את ברכת החודש ומקדימים לה את נוסח "יהי רצון" המפורסם.
ברוב הסידורים (סדר רב עמרם גאון וברוב הסידורים העתיקים, וכן בסידורי עדות המזרח) לא מופיעות המלים: "בזכות תפילת רב", והתפילה מסתיימת במלים: "חיים שימלא ה' כל משאלות לבנו לטובה, אמן סלה". בחלק מהקהילות נהוג כן לומר את התיבות הללו ואף נדפס כן בכמה סידורים ישנים וגם חדשים, ואחרים תיקנו את הנוסח שאין לו פשר לדעתם, וגרסו: "בזכות תפילת רבים".
יש 'המהדרים' שכרכו את שתי הגרסאות יחד ואומרים: "בזכות תפילת רב - רבים" או "בזכות תפילת רב ורבים", ועליהם אפשר להמליץ את מה שאמר חכם אחד על אותם שרצו למזג את שתי הנוסחאות בתפילה, נוסח אשכנז ונוסח ספרד יחד, והיו מאריכים את לשונם בברכת הדעת ואומרים: "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה, חננו מאתך דעה בינה והשכל חכמה בינה ודעת", וכן בברכת רפאנו היו מאריכים את הלשון וכופלים ומשלשים את המלים בנוסח ספרד ואשכנז גם יחד. ואמר אותו פיקח, שעליהם אמר שלמה המלך החכם מכל אדם "יוסיף דעת יוסיף מכאוב"...
מהיכן הגיע נוסח זה לתפילה?
מתברר, שהמקור הוא טעות המדפיס (המכונה 'אַ בּוכער זעצער', ובטעות שגור לומר 'אַ בחור (בוחער) אַ זעצער', ואין לזה משמעות, כי מי אומר שהמדפיס היה רווק?... אלא שבִּיכֶער משמעותו ספרים וביחיד בוּך, ועקב חילופי הגייה של המחליפים שורוק בחיריק (שעליהם כתב בקיצור של"ה שהם מחרפים ומגדפים ומהפכים המכוון, רחמנא ליצלן, כגון כולם אהובים שאומרים כילם לשון כיליון כמו אויבי כילם באיכה) טעו לומר בוחער במקום בוכער).
כך כתב ה"בני יששכר" בספרו מגיד תעלומה מסכת ברכות טז, א (שם בגמרא מופיעה התפילה שהיתה תפילתו של רב ראשון האמוראים, שתיקן גם 'אתה זוכר' שאומרים בר"ה, ומודים דרבנן, וברכת אשר יצר): "חיים שתמלא לנו כל משאלות לבנו לטובה. זה עידן ועידנים שהנהיגו לומר זה הנוסח קודם שמברכין החודש, ונדפס בסידורים ומסיימין בה בזכות תפילת רבים. ואין לזה פירוש וביאור, ונראה שהוא טעות שהיה כתוב בסידורים הקודמים רשום למטה ברכות תפלת רב, ורצ"ל כמציין, שהתפלה הזאת היא ממס' ברכות והיא תפלת רב, וכאשר בא זה לאיש אשר לא ידע ספר, הנה לא ידע פירושן של הדברים והגיה מדעתו בזכות תפילת רבים, והוא טעות".
וכן כתב בערוך השולחן (שגור בפי רבים לומר 'עָרוּךְ השולחן' והוא טעות נפוצה. מספרים, שכאשר יצא ספר זה לאור, התפלאו כולם על השם המוזר שהוא נראה כהיפוך השם 'שולחן ערוך', וסיפרו שכשהראו את הספר לאחד הגדולים ותמהו באוזניו על השם אמר, שאין זה אלא בגלל המנהג הקלוקל שהשתרש על ידי המשכילים הראשונים לגלח את הזקן. לתמיהת השומעים הסביר, כי ע"פ הקבלה מטמינים את שערות הזקן בתוך הספרים, ומכיוון שכיום מגלחים זקנים שלמים ואין מספיק ספרים בשביל לאכסן כה הרבה שערות, לכן החלו להדפיס ספרים רבים בשביל השערות הרבות. אולם מכיוון שכל השמות כבר באו לידי שימוש, החלו להדפיס ספרים בשמות הפוכים... אולם כל הסיפור הזה מצוץ מן האצבע מסיבה פשוטה: שם הספר אינו אלא עָרֹךְ השולחן בקמץ וחולם חסר, והוא מדברי הפסוק בישעיה (כא, ה) 'עָרֹךְ הַשֻּׁלְחָן צָפֹה הַצָּפִית אָכוֹל שָׁתֹה קוּמוּ הַשָּׁרִים מִשְׁחוּ מָגֵן') "תפילה זו היא תפילת רב בכל השנה בברכות טז, ב והתחלתה שתתן לנו חיים ארוכים ובכאן הוסיפו בתחלתה, שתחדש עלינו החדש הזה לטובה ולברכה, ולכן יש בסידורים בסופו בזכות תפילת רב, אבל זהו דברי בורות, מה שייך בזכות תפילת רב. ונראה שהמדפיסים טעו בזה שהמציין ציין שזה הוא תפילת רב ולא ידעו הכוונה והוסיפו תיבת בזכות". וכדברים אלו כתב גם בנו, רבי ברוך עפשטיין בספרו מקור ברוך, ומאריך בדבריו הנמלצים כדרכו ובסופו כותב שהרצה את דבריו לפני אביו (הערוה"ש) וקיבלם, אלא שאמר שהמנהג כבר השתרש בציבור.
גם בפירוש תיקון תפילה בסידור אוצר התפילות קרא תיגר על נוסח זה וכתב שאינו נכון כלל, לפי שהקב"ה איננו מקבל את התפילה בזכות מחברה כי אם בזכות המתפלל עצמו אם הכין את לבו כראוי בשעה שהיה מתפלל, ולפיכך אין אנו מסיימים בשמונה עשרה בזכות תפילת אנשי כנסת הגדולה, או בתפילת אלוקי, נצור (יש להפסיק מעט אחר תיבת אלוקי, ולהמשיך נצור לשוני) בזכות תפילת מר בריה דרבינא, ובמלכויות זכרונות ושופרות בזכות תפילת רב, וכו'. ואחרים החליפו תפילת רב בתפילת רבים וגם זה אינו נכון כלל דאם כן היה לנו לסיים בכל תפילות הרבים כך.
וכן כתב רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן הי"ד מוורשה בספרו "פנינים יקרים", שאין נכון כלל לומר מלים אלו, וכן כתב הרי"ל פרומקין בהערותיו 'מקור הברכות' על 'סדר רב עמרם גאון', וכן כתב הרי"ל מימון ב'חדר הורתי' וכיוון מעצמו לדברי הבני"ש הנ"ל. בספר 'מעון הברכה' לרי"מ שטרן מביא גם הוא שהטעות נפלה מהתיבות 'ברכות, תפילת רב' אולם הוא מציין זאת בשם הגר"א ולא ידעתי מקורו.
טעותו של המדפיס נבעה מכך, שפירש את תיבת 'רב' מלשון הרבה, כפי שנאמר: "גם תבן גם מספוא רב" (וידועה אמרתו של רבי אייזיל חריף, שראה פעם אחד שהוכתר לשמש כרב ולא ידע צורת אות, והמליץ עליו פסוק זה, שגם אדם שהוא בבחינת תבן ומספוא נחשב כרב...).
נכדו של ה"בני יששכר", רבי חיים אלעזר ממונקאטש מזכיר בספרו 'דברי תורה' (ח"ד אות ק"ז) את דברי זקנו ומנסה ליישב את המנהג, שהרי לכאורה אסור לבקש בשבת על העניינים הפרטיים של האדם כמו פרנסתו, ולכן מסיימים "בזכות תפילת רב", ר"ל שהיהי רצון שאמרנו אינו תפילה ובקשה בעבורנו (רבים שוגים בתיבה זו וכותבים 'עבורנו', אולם משמעות המלה 'עבור' אינה אלא תבואה! כנאמר "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ"), אלא אמרנו אותה יהי רצון כדי לעורר זכות רב ותפילתו ובזכותו יחדש ה' עלינו את החודש הזה לטובה. ועליו מסופר בספר 'דרכי חיים ושלום (ס"ק תע"ד), שגמר עם הקהל יחידו ולא סיים תפילת היה"ר בקול כלל, כנראה שלא רצה לקרוא בקול כנגד דעת זקנו הבני"ש.
ובמהדורא תשיעאה אות צח הוסיף הרב ממונקאטש עוד: "בסידור כתר נהורא שהדפיסו עתה מחדש בפרעמישלא, ושם 'המגיה' חתום בהגהותיו, ראיתי עתה בברכת ראש חדש, וזה לשון המגי"ה: סיום של היהי רצון בהמלים 'בזכות תפלת רב' כפי שנדפס בכמה סידורים אינו נכון כלל, כי הקדוש ברוך הוא אינו מקבל את התפלה בזכות מחברה כי אם בזכותו של המתפלל עצמו אם כוון את תפלתו כראוי בשעה שהוא מתפלל, לפיכך אין אנו מסיימין בשמונה עשרה בזכות תפלת אנשי כנסת הגדולה וכו', יש המשערים כי אחד הסופרים כתב בצד היהי רצון את התיבות 'ברכות תפלת רב', וכונתו היתה לציין את מקום התפלה הזאת במסכת ברכו"ת (טז, ב) תפלת רב, ואחר כך החליף המדפיס את האות ר' באות ז' ונעשה בזכו"ת תפלת רב, עד כאן דברי המגיה המוטעה הזאת".
ומשיב: "מה שכתב כי הקדוש ברוך הוא אינו מקבל את התפלה בזכות מחברה, וכי לא ראה או לא ידע ביהי רצון שאומרים קודם ולאחר תהלים בזכות דוד המלך וכאלו אמרן זי"ע, וכן בוידויים בסידורים הקדמונים הנוסחאות כשם שענית למי שאמר המזמור הלז (דוד המלך), כן תענה ותשמע את תפלתי, וכן כיוצא. ובפרט בכתבי האריז"ל שלא לומר הפיוטים רק מה שייסדו הקדמונים כמו התנאים הקליר ורבי נחוניא בן הקנה, וכן פיוטים ליום ב' דראש השנה מרבינו שמעון הגדול ז"ל וכיוצא שאמרם רבינו האריז"ל בצפת ת"ו בבית הכנסת האשכנזים, והלך אז במכוון כדי להתפלל אז כדי לומר אלו הפיוטים, מה שאין כן האחרים מחברי הפיוטים שלא ידעו ואין כח בהם בפנימיות כמו שכתוב בשער הכונות (ראה דרושי עלינו לשבח, דרוש א) ופרי עץ חיים (בהקדמה), ועיין בחיבורנו שו"ת מנחת אלעזר (ח"א, סימן יא), ועיין בחיבורנו נימוקי אורח חיים (סימן סח, סק"א) מה שהבאתי בשם הגאון הקדוש בעל עטרת צבי ז"ל, וכן עוד כיוצא, ואין צורך להאריך בדבר הנודע בודאי כי התפלה מסוגלת להתקבל ולכוון כראוי בזכות מחברה ומייסדה בהררי קודש יסודה וזי"ע, ולא כאשר פער פיו הפתי הלז כי אין נפקא מינא כלל מי מחברה".
ועתה מצליף הרב במדפיס הסידור, בלשונו החריפה: "וכן מה שכתב (שם) כנ"ל בשם יש משערים כי היה רשום (ר"ת) ברכות תפלת רב כנ"ל, הן גנוב הוא אתו, ולא אמר דבר בשם אומרו, הוא זקיני, מר רבינו, הגאון הקדוש ז"ל במגיד תעלומה על ברכות (טז, ב בד"ה חיים שתמלא) שכתב זה - (וספר הקדוש מגיד תעלומה הוא נודע שם בעירו פרעמישלא סמוך ונראה לאתריה דמר ז"ל, ומקום תלמידיו ויוצאי חלציו, והדברים האלו נודעים שם, ועשה את עצמו כלא ידע וכתב בשם יש המשערים). דרך כלל אין כדאי להטפל בהמגיה (או המקלקל הלז). אך בזה עיין בדברינו בדברי תורה (מהדורא ד, אות קז) מה שכתבנו, וגם על דבר סידור אוצר התפלות שכתב גם כן בהיהי רצון שמברכין חודש וכו' - (וממנו לקח הלשון חכמים המגיה הנזכר שאין התפלה מתקבל בזכות מחברה כנ"ל), ועיין שם בדברי תורה מה שיישבנו נוסח הנהוג בזכות תפלת רב כדי שלא להתפלל שאלת צרכיו בשבת - (כי רב יש לומר היה מתפלל זה רק בחול), על כן מזכירין רב כמו שלומדים בגמרא במקום שיש ספק ברכה, ועיין שם - [והעירותי בזה למוסר על ההפקרות בימינו מכל אחד שרוצה להיות חוב"ר חב"ר וידעונ"י, ה' ישמרנו]".
קושיה זו, כיצד מותר לבקש בשבת על פרנסה, מובאת גם בספר 'בא גד' שמזכיר את הקושיה בירושלמי (שבת ט"ו, ה"ג) כיצד אומרים בברכת המזון "זוננו פרנסנו", ומשיבים שם ש"טופס ברכות כך הן", דהיינו שזו מטבע לשוני של הברכה ואין איסור לבקש בשבת על הפרנסה. ומכאן מסיק שם, שאין לומר 'בזכות תפילת רב' אלא 'בזכות תפילת רבים', כדי שתהיה נוסחת הרבים ומותר לאומרה בשבת שהרי מזכירים שם בתפילה את עניין הפרנסה (ובדרך צחות אמרו צדיקים, למה אומרים בתפילה זו פעמיים 'יראת שמים', שהרי אומרים תחילה 'חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא', ואח"כ שוב 'חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים'? אלא שמכיוון שאמרו 'חיים של עושר וכבוד' אחר שביקשו על יראת שמים וביקשנו דמים וממון, צריך לחזור שוב ולבקש יראת שמים, כי צריך שמירה מיוחדת ליראת שמים כאשר הכסף בכיס... ומן העניין לשים לב, שבדברי הגמרא בברכות באמת לא מוזכרות המלים 'יראת שמים' בתחילה יחד עם 'יראת חטא', רק לאחר מכן יחד עם 'אהבת תורה', וכבר העירו על כך בכמה ספרים והיו שהקיפו בסוגריים את התיבות 'יראת שמים' בפעם הראשונה), וכדברי הגר"א שעל צורכי הכלל מותר לבקש בשבת, ומסיבה זו כל נוסח התפילה הוא בלשון רבים: 'שתתן לנו', 'משאלות לבנו' וכו'.
והאמת שבערֹך השולחן העיר על כך שאין לבקש 'חיים של פרנסה' בשבת וכותב שאי איישר חיילי אבטליניה, אבל קשה לשנות מנהג. הספרדים וקהילות פרנקפורט וחב"ד לא אומרים נוסח זה.
וכן מובא בספרים נוספים, שהסיבה להוספת תיבות אלו כדי להזכיר זכות הרבים, כדברי הגמרא בברכות (ח, א) רבי נתן אומר, מנין שאין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים, שנאמר הן אל כביר ולא ימאס, ופירש"י תפילת הרבים לא ימאס. ובספר 'וירא משה' מיישב כעין זה, שבסיום התפילה אנו חוששים שמא אין אנו שווים לבקש ברכה זאת, ולכן אומרים בזכות תפילת רבים שהרי אין עניות בציבור כמובא בירושלמי גיטין (פ"ג ה"ז), ועוד מתרץ שם שמנהגם היה לקבל פני רבם מדי חודש כמובא אצל האשה השונמית "לא חדש היום ולא שבת היום", והרב בירכם לחודש טוב כפי שעשה שאול בסעודת ראש חודש, ולכן אחרי כל הבקשות בתפילה, מבקשים אנו בזכות תפילת הרב, שצדיק גוזר והקב"ה מקיים.
בספר 'שערי רחמים' אות מ"ה, מתיר לומר זאת בשבת כי היא תפילת רב כנאמר לעיל שהיא מובאת במסכת ברכות, ומי יימר לן שרב לא אמר תפילה זו בשבת? שהרי התפילות האחרות המוזכרות שם, כגון 'אלוקי, נצור' ויהי רצון שתצילנו מעזות פנים וכו' שאומרים בסוף ברכות השחר, אלו נאמרות גם בשבת, ולכן גם תפילת רב נאמרת בשבת.
בתהלים 'כרם חמד' לרבי יהודה רבינוביץ, מתרץ את הנוסח 'בזכות תפילת רב', כדי לקיים שפתותיו של רב דובבות בקבר בשעה שאנו מתפללים את תפילתו ומבקשים את זכותו, אולם לא מתורץ בכך מדוע בשאר התפילות אין אנו מזכירים את מחבריהן.  
ב"ברכת גבריאל" מזכיר את דברי מהרי"ל מינץ (סימן פ"ז) שמותר לבקש בשבת רחמים על כל צרה שלא תבוא.
על ה'דברי חיים' מצאנז מובא בספר "כל הכתוב לחיים", ש"פעם אחת שמע רבינו הקדוש מאחד שסיים היהי רצון בזכות תפילת רב. ואמר רבינו שאין לסיים כך כי אם תפילת רבים, אעפ"י שהוא תפילתו של רב". אולם על ה'שר שלום' מבעלזא מסופר שהיה מסיים 'בזכות תפילת רב' וכן מנהג ויז'ניץ וגור, ובבעלזא אומרים את רב-רבים. הבית אהרן מקרלין לא גרס תיבות אלו כלל והרי"מ מקאז'ניץ מחק מסידורו את התיבות 'בזכות תפילת רב' ולא רשם 'בזכות תפילת רבים', אולם בסידורים שלהם מודפס 'בזכות תפילת רבים'.
בספר 'מטה אהרן' כותב שישנם נוסחאות רבים בתפילה זו, "יען כי שם בהחז"ל לא נמצא בזכות תפילת רבים בתפילתו של רב, ולכן מחקו המי"ם והיו"ד ונשאר רב, שהוא תיקן את התפילה ועד היום הזה לא מצאו דרך לתיבה זאת ונבוכו המפרשים כי גם זה לא הועילה להם כי בכל התפילות לא נאמר בזכות מתקנה ומדוע דוקא בזאת התפילה? וחזרו לאמר בזכות תפילת רבים היינו תפילה בציבור כמבואר ברמב"ם הלכות תפילה פרק ח' הלכה א' דאף אם ישנם חוטאים התפילה נשמעת והוא מדברי חז"ל ברכת דף ח' מנין דאין הקב"ה מואס בתפילת רבים, שנאמר הן אל כביר לא ימאס. אומנם גם זה אינה שוה לנו מדוע רק אך בתפילה זאת אומרים ככה ולא באחרת". ובהמשך מתרץ: "והנה פה בתפילה זאת אנחנו אומרים חיים שימלא כל משאלות לבנו לטובה היינו אף שלא יחלה, לכן אומרים בזכות 'תפילת רבים' דמהני על כל משאלות לבנו לכולי עלמא ודוק כי היטב ואמת הוא".
בספר 'דברי אליהו' מיישב את שתי הגרסאות "רב - רבים", שאם מתפללים בציבור אומרים 'רבים', וביחיד יאמר 'רב', כדי לעורר את זכותו של רב שבזכותו תתקבל התפילה.







'מתושלח' ואחיו / אחותו


האכזבה היתה גדולה ולצדה התעוררה תקווה חדשה.
לפני למעלה מחמישים שנה, בשנת תשכ"ג, התגלו בחפירות ארכאולוגיות שנערכו במצדה ובאזור ים המלח, זרעים עתיקים שהותירו המתבצרים במצדה, לפני ששלחו יד בנפשם בטרם ייפלו בידי הרומאים. הגלעינים השתמרו היטב הודות לאקלים היבש שבאזור, כפי שנשתמרו גם מגילות קומראן המפורסמות.
בלב החוקרים התעוררה תקווה, להנביט את הזרעים שנמצאו ולנסות לפתח מחדש זן של פירות תמר שצמחו באזור הערבה בתקופת בית המקדש, ללא השינויים שחלו בעולם במשך אותן שנים ארוכות.
הזרעים שהתגלו, זוהו כגלעיני עץ דקל תמר מצוי, שנחשב זה מכבר לזן נכחד ולפני שמונה שנים הונבטו הזרעים בקיבוץ קטורה שבערבה, והוענק לו הכינוי "מתושלח", על שם מתושלח הקדמון בנו של חנוך, שחי 969 שנה.
יש לציין, כי העץ העתיק בעולם הוא עץ אורן אצטרובל, שנמצא בהרים הלבנים בקליפורניה בשטח היער הלאומי וגילו מוערך לתקופת המבול. מיקומו של העץ נשמר בסוד מחשש לפגיעה בו, והחורשה כולה נקראת על שם העץ. עד לפני כחמישים שנה היה באזור אף עץ עתיק יותר, אלא שזה נכרת בשוגג על ידי תלמיד מאוניברסיטת קליפורניה, שביקש לחקור את העץ. 


חורשת מתושלח בקליפורניה

הסיכויים להצלחת ההנבטה לא היו גבוהים. בסין הצליחו להנביט זרעי לוטוס בני 1,200 שנה. במלחמת העולם השנייה, גרמו הפצצות של חיל האוויר הגרמני לדליקה במוזיאון לטבע בלונדון, וכתוצאה מהמים הרבים שנשפכו לכיבוי הדליקה, נבטו זרעים בני 500 שנה. אולם אף אחד לא הצליח עד כה להנביט זרעים בני אלפיים שנה, שהוכחו מדעית לאחר שנערכה לזרעים בדיקת פחמן רדיואקטיבי במכון מיוחד בשווייץ.
מהנבטים שהושתלו באדמת הקיבוץ גדל למרבה הפלא עץ דקל שגובהו מטר וחצי, ושמסביבו שבכת ברזל להגנה. החוקרים הצליחו אפוא לשחזר במדויק עץ מקורי של לפני כאלפיים שנה, והוא העץ העתיק ביותר בעולם כתוצאה מנבט. התקווה היתה גדולה שנוכל אף ליהנות מפרי התמר המקורי של אותן שנים על כל סגולותיו המפורסמות, אך למרבה האכזבה התברר לאחר מספר שנים, כי עץ הדקל הוא זכרי וחסר פירות.

העץ 'מתושלח' בקיבוץ קטורה

לפני כשנה וחצי, נשתל בגן הבוטני של אילת נבט נוסף של עץ התמר, מהזרעים שנמצאו בחפירות העתיקות. העץ החל לפרוח במהירות, והוא אפוא העץ העתיק השני בעולם שגדל כתוצאה מנבט שהושתל. 
התקווה היא גדולה, כי הפעם יצמח דקל נקבי נושא פירות תמר, וכך נוכל לחזור במנהרת הזמן אל פירות התמר שהיו בארץ לפני כאלפיים שנה.
נכון לעת עתה, מכונה העץ החדש בשם "אחיו של מתושלח", על שם אחיו הבוגר שבקיבוץ קטורה, אולם החוקרים החלו לתור אחר שם לעץ הדקל, במקרה והתחזית תתממש ואומנם יתגלה הזרע כדקל נקבי.


אחיו (או אחותו) של 'מתושלח' בגן הבוטני באילת

ידידי הרב יחיאל חרז, שידיו רב לו בחקר ההיסטוריה של ארץ ישראל ואתריה ועומד בראש חברת "חיבת הארץ" לייעוץ וארגון תיירות פנים, ביקש ממני לבדוק במקורות חז"ל על מתושלח ומשפחתו, ואומנם מצאתי כי ב"ספר הישר" מובא כי לחנוך בן ירד, שעליו נאמר: "ויתהלך חנוך את האלוקים, ואיננו, כי לקח אותו אלוקים", נולדו: מתושלח, אלישוע ואלימלך, ואחיותיהם מלכה ונעמה (עליה - ראה להלן).
אלישוע, אחיו של מתושלח, היה אביו של אשמוע אשת בן-דודה למך בן מתושלח, ובנם היה נח. ייתכן שהיה אח נוסף למתושלח ושמו אליקים, ושלוש בנותיו נישאו לשלושת בני נח. אך יש דעות ששלושת בני נח נשאו נשים אחרות.
שם אשת מתושלח: ערנא בת עתדל.
בעקבות פרטים אלו, החליטו החוקרים להקדיש לדקל את השם 'מלכה' - כשם אחות מתושלח, בתקווה שהפעם אומנם מדובר בדקל נקבי שעתיד לצאת פירות בעזרת ה'.
*
בספר "מגן וחרב" לרבי יהודה אריה ממודינא שנותר בכתב יד, מצוי מאמר זה:
אשת אדם - חוה.
אשת קין - הוויה (היא תאומה שנולדה עמו כמובא בסנהדרין. מהמדרש הגדול משמע שנקראה קנונתו).
אשת הבל - חומקמה.
אשת שת - פטורה.
אשת אנוש - נעים.
אשת קינן - מחוללת.
אשת מהללאל - דינה.
אשת ירד - ברכיה בת דיצא.
אשת חנוך - ערש בת דניאל.
אשת מתושלח - ערנא בת עתדל.
אשת למך - שמה בת אנוש (בן שת בן אדם. בסדר הדורות: אשמוע בת אלישוע אחיו של מתושלח).
אשת נח - נעמה בת ברכיאל.
אשת שם - מחלתירן.
אשת חם - דמות נכי.
אשת יפת - בת נתנכר.
אשת ארפכשד - רצוייה.
אשת שלח - מלכה בת כביר.
אשת נחור - יסכה בת ניסה.
אשת תרח - אמתלאי בת ברוכו.
*
בספר קושיות לא נודע למי, וכעין זה מביא ר"ח קנייבסקי בספר "למכסה עתיק" פרשת שמות עמוד ט"ו, מובאת רשימה של שמות נשות השבטים. מקור השמות מספר היובלים שנחשב בין הספרים החיצונים, אולם היחס לספר זה שונה מרוב הספרים החיצונים, ורבי משה הדרשן מזכירו פעמים רבות ודולה ממנו פרטים רבים.
שמות האימהות. שם אשת ראובן - עדה (בספר הישר אליורם בת עוי הכנעני).
שם אשת שמעון - יבעה (בספר היובלים: אדיבה הכנענית. בספר הישר: נשא את דינה אחותו ואת בונה הכנענית).
שם אשת לוי - ענת (בספר היובלים: מלכה מבנות ארם מזרע בני תרח. בספר הישר: עדינה בת יובב בן יקטן. לדעת בעלי התוספות שם אשת לוי: אותה).
שם אשת יהודה - בת שופי (בספר היובלים: בת שוע הכנענית. בספר הישר: עלית בת שוע).
שם אשת יששכר - עזקה (בספר היובלים: חזקה, בספר הישר: ארידה בת יובב בן יקטן. במדרש כת"י: עוזקה).
שם אשת זבולן - עזני (במדרש כת"י: עוזני. בספר היובלים: נעמה. בספר הישר: מרושה בת מולד בן אבידע בן מדין).
שם אשת דן - עגלה (בספר הישר: אפללת בת חמודן המואבי).
שם אשת נפתלי - צרוייה (במדרש כת"י: רצויה. בספר היובלים: רושה הארמית. בספר הישר: מרימת בת אמורם בן עוץ בן נחור).
שם אשת גד - מעכה (בספר הישר: עוצית בת אמורם בן עוץ בן נחור).
שם אשת יוסף - אסנת (כנאמר בתורה, ולפי חז"ל היתה בת דינה בת יעקב, ונולדה משכם בן חמור).
שם אשת בנימן - יסכה (בספר הישר: מחליא בת ארם בן צובא בן תרח).
[שם אשת אשר - יונה, כך מובא בספר היובלים ובמדרש כת"י, ונשמט מרשימה זו. (בספר הישר: עדון בת אפלל בן חדד בן ישמעאל, ואחר מותה נשא את הדורה בת אבימאל בן עבר בן שם)].
אחתיה דשמשון - נישקי.
שם אשת ישמעאל - גיגית (בתרגום יונתן בן עוזיאל: עדישא (או עיסא / עשייה) וגירשה ותיקח לו אמו את פטימא / פטימה מארץ מצרים. בספר הישר: האשה הראשונה נקראה מריבה והשנייה לא פירש. במדבר קדמות מזכיר שם אבי האשה האשה: בת כשדיאל המכשף המצרי וגירשה ישמעאל במצוות אביו וילדה את מחלת.
אימיה דיונה - יועם בת עזור (היא האשה הצרפית).
אימיה דדוד - נצבת בת עמיאל (בב"ב: נצבת בת עדאל, והחיד"א בשם כת"י הצללפונית כשמה של אם שמשון).
*
מי היתה נעמה אשת נח?
בתורה נאמר: "ואחות תובל קין נעמה", ורש"י מפרש שהיא נישאה לנח ולפי זה חייתה יותר מאלף שנה. מקורו מבראשית רבה בהתאם לדברי רבי אבא בר כהנא, אולם דעת חכמים שנשא אשה אחרת, וכוונתם כנראה לנאמר בספר הישר, שנעמה היתה בתו של חנוך שנולדה בשנותיו האחרונות והיתה אחותו הצעירה של מתושלח. גם בזוהר מובא שנעמה אחות תובל קין היא אמן של המזיקים, ולכן לא ייתכן שהיתה אשת נח.
לנח היו שלושה בנים: שם, חם ויפת, ובספר הישר מובא, ששלושת בני נח נשאו את שלוש בנות אליקים בן מתושלח, כאמור לעיל.




מסע אל המקורות

יום ראשון, כ' בטבת תשע"ה, 11/1/15
הנשר הגדול

כ' בטבת הוא יום הסתלקותו של "הנשר הגדול" רבנו משה בן מימון, הרמב"ם.
פלא הדורות הוא הרמב"ם ואחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. נחשב כגדול הפוסקים, והיה איש אשכולות מלא מדע וחכמה, רופא, חוקר ומנהיג. גדולי דורו אמרו עליו: "ממשה (רבנו) ועד משה (בן מימון), לא קם כמשה".
ספריו וחיבוריו של הרמב"ם, הפכו לנכסי צאן ברזל בעולם היהודי. בהם: פירוש המשנה לרמב"ם, ספר האמונה 'מורה נבוכים', איגרות הרמב"ם, ספרי רפואה וכתבים נוספים, ועל כולם ספר 'משנה תורה' המכונה הי"ד החזקה, היצירה הפלאית ורבת ההיקף על כל ההלכות שבתורה הנהוגות בזמננו ובזמן שבית המקדש קיים, בדיוק רב ובבהירות שאין דומה לה. החיבור הפך להיות אבן היסוד של הפסיקה ההלכתית בכל הדורות עד דורנו אנו.
הרמב"ם נפטר במצרים וארונו הובא לקבורה על פי בקשתו לארץ ישראל, בה ביקר בחייו, ונקבר בעיר הקודש טבריה.
הרמב"ם מוזכר פעם אחת בדברי ה'תוספות' שעל הש"ס, במסכת מנחות דף מ"ב, וסימנך: רמב"ם - ראשי תיבות ראה מנחות מ"ב. דורשי רשומות מצאו סימן לרמב"ם בתורה בפסוק: "רבות מופתי בארץ מצרים" ראשי תיבות רמב"ם.

יום שני, כ"א בטבת תשע"ה, 12/1/15
הרוגי מלכות

ביום זה בשנת תשי"ב, לפני 63 שנה, הואשמו שני יהודים תושבי בגדד שבעיראק, יוסף בצרי ושלום צלאח הי"ד, בפעילות יהודית למען ארץ ישראל. השלטונות האשימו את השניים, כי הם ביצעו פעילות חבלנית נגד יהודים בבגדד, במטרה לעודד אותם לעלות לארץ ישראל ואף הואשמו בריגול לטובת מדינת ישראל.
השניים הוצאו להורג בתלייה על הגרדום והצטרפו אל הרוגי המלכות שנהרגו על היותם יהודים מקדשי שם שמים, ועליהם אמרו חז"ל שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם בעולם הבא.


יום שלישי, כ"ב בטבת תשע"ה, 13/1/15
מאורעות דמים ברומניה


ביום זה, לפני 74 שנה בשנת תש"א, פרצו מאורעות דמים ופרעות אימה בבוקרשט שברומניה, על ידי תנועת הלגיונרים שניסתה להדיח את השלטון וביצעה פוגרום אכזרי ביהודי בוקרשט. בחסדי שמים דוכא המרד לאחר מספר ימים, אולם מאות יהודים נרצחו בעינויים קשים ואכזריים, אלפי בתי עסק וחנויות נשדדו ובתי כנסת רבים הוצתו, כשהפורעים רוקדים מסביב ושואגים משמחה.
על חורבן יהדות רומניה, התפרסמה 'מגילת חורבן' ובה תיאור ההרס הגדול של רומניה הגדולה, בה היו כשש מאות אלף יהודים לפני השואה, כאשר מחצית מהם נספו במלחמה, הי"ד.


יום רביעי, כ"ג בטבת תשע"ה, 14/1/15
גולה אחר גולה הלכה יהודה


חמש שנים בלבד לאחר גירוש ספרד המפורסם שהתרחש ביום חורבן ירושלים תשעה באב, בשנת רנ"ב, לפני למעלה מ-500 שנה, התרחשה גלות נוספת ממדינת פורטוגל. רבים מגולי ספרד שהיגרו לפורטוגל, נאלצו ליטול שוב את מקל הנדודים ולחפש מנוח לכף רגלם.
יהודים רבים נאלצו להמיר את דתם לנצרות, והללו הפכו ליהודים אנוסים כשהם ממשיכים לשמור על היהדות בסתר. רבים מבין האנוסים נחשדו באי ציות לדת הנוצרית, וידוע על למעלה מעשרת אלפים מקרים של שריפת אנוסים על מוקד ה"אוטו דה פה" המפורסם.
בני עם ישראל, לא איבדו מעולם את חוסנם הרוחני ואת אמונתם התמימה, ולמרות כל הסבל והייסורים הגדולים שסבלו במשך כל הדורות, המשיכו לדבוק בגאון באמונתם ובצור מחצבתם.

יום חמישי, כ"ד בטבת תשע"ה, 15/1/15
רעידת האדמה שהחריבה את צפת


היה זה לפני 178 שנה, בשעת בין הערביים של יום ראשון, כ"ד בטבת תקצ"ז, ופתאום הורגשה בארץ ישראל רעידת אדמה אימתנית. עיקר הרעש היה באזור הגליל ולבנון, והערים שסבלו יותר מכולן היו צפת וטבריה, ערי הקודש.
באותם ימים, עדיין לא נקבעו כלים סיסמולוגים מודרניים ואף השימוש בסולם ריכטר החל רק לאחר כמאה שנה, אולם על פי הערכות מודרניות, היה הרעש בעוצמה של כ-7 בסולם מגניטודה, שמחליף כיום את סולם ריכטר המיושן.
הרעידה גרמה להרס רב ומפולות ענק וגבתה מחיר כבד של כשבעת אלפים הרוגים, מתוכם כאלפיים בצפת לבדה וכשבע מאות בטבריה.
הקהילה היהודית בצפת נפגעה קשות ורבים היגרו ממנה לירושלים. כשהגיעה השמועה לארצות הגולה על הרעידה הקשה, התבטא החת"ם סופר כי היה בכך עונש על הפגיעה בקדושתה של ירושלים, כאשר העולים ארצה לא התיישבו בה והעדיפו להתיישב בערי הגליל. אחרים ראו בכך סימנים לביאת המשיח כפי דברי חז"ל שהגליל ייחרב, אולם היו רבים שנשארו בצפת והקימו אותה מחדש, באמונה ובתקווה מחודשת.