וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ? המתכון למורה המוצלח

מעשה בסוחר יהלומים שחזר ממסחרו המוצלח, ושב עם תיבה מלאה באבנים טובות ומרגליות, בשווי רב. הדרך לביתו היתה ארוכה, ובאמצעה עצר באחת הערים במטרה לנוח באחד המלונות שבה ולאחר מכן להמשיך בדרכו. כשירד הסוחר בתחנת הרכבת, ביקש מאחד הסבלים שבתחנה ליטול את תיבת היהלומים ולהביאה אחריו אל מלונו. לאחר שעה קלה, נשמעו דפיקות בדלת חדרו של הסוחר, ובפתח נראה הסבל כשכולו יגע ומיוזע, והוא מתנשף מרוב מאמץ וטרחה. הביט בו הסוחר לרגע ומיד אמר: "כנראה החלפת בין התיבות והמזוודות, והבאת אליי תיבה של אדם אחר".

התפלא הסבל: "הרי לא בדקת כלל את מה שהבאתי"! אך הסוחר חייך ואמר: "ברגע שראיתי אותך כה עייף וייגע, הבנתי מיד שלא ייתכן שהבאת את מזוודתי, שהרי קטנה היא וקלה לנשיאה. ואם יגעת, ברור לי שטעית והחלפת בין החבילות".

במשל קולע ונמרץ זה, הסביר המגיד רבי יעקב קראנץ מדובנא, את הפסוק שהנביא ישעיהו אומר ומייסר את עם ישראל: "וְלֹא־אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב כִּי־יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל"! (ישעיה מג, כב).

אדם שעובד את הבורא יתברך וחש בכך יגיעה עצומה, סימן הדבר ש"לא־אותי קראת יעקב", עבודתך אינה בדרך הנכונה, וראיה לכך היא "כי־יגעת בי ישראל", מפני שיגע אתה ועייף, ואילו עבודת ה' צריכה להיעשות בשמחה ובתענוג.

משל נפלא זה, הוא אחד משלושה משלים שהרבי מקוצק שמע בדרשותיו של המגיד מדובנא, ואמר עליו שכיוון בדבריו אל האמת.

במשל זה, ניתן להשתמש גם בבואנו לתאר את תפקידו של המורה והמחנך בישראל, ולנסות לבדוק כיצד ניתן להשביח בסייעתא דשמיא את עבודת הקודש בחינוך ילדי ישראל בדרך התורה והמצוות, ללא שחיקה ועייפות.

אין זה סוד, שמקצועות החינוך וההוראה נחשבים כמקצועות השוחקים ביותר בין שאר המקצועות המוכרים. יש לכך סיבות רבות, ולא כולם ניתנות באמת לפתרון, אולם בשום שכל ובהכרת מכלול הפרטים, ניתן להקל במידה רבה את העבודה, לעשות אותה קלילה ונעימה יותר, ולהגיע לתוצאות טובות בהרבה.

מורה יקר, בדוק את עצמך. האם כשאתה מסיים את יום העבודה שלך, אתה עייף ויגע? האם אתה חש ממוטט ושחוק? האם התוצאות שאתה מגיע אליהן אינן מספקות אותך ולא את הממונים אליך? אם כן, אז אתה כנראה לא עובד נכון ומתקיים בך המקרא: "וְלֹא־אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב כִּי־יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל".

*

להלן, כמה עצות ותובנות בעבודת החינוך, שיקלו עליכם בסייעתא דשמיא את העבודה, ויותר מהכל - יובילו אתכם בעזרת ה' בבטחה אל המטרה הנכספת, לראות את התלמידים מצליחים בלימודם, מתעלים במידותיהם וגדלים להיות יהודים טובים יותר ואנשים הגונים יותר.  

קבלת מרות

בכל מפעל או בית עסק, הפנימו העובדים את העובדה הפשוטה והברורה, שיש מנהיג לבירה. יש בעל הבית למפעל ועל פיו יישק כל דבר. בסמכותו לפטר את העובדים, לשדרג את מי שנושא חן בעיניו ולדרוש מהעובדים תפוקה מלאה למשכורתם.

משום מה, שונים הדברים בתחום החינוך. ישנם מורים רבים שמלאים טענות כרימון על מנהל המוסד, הפיקוח, ההנהלה הראשית ועוד. משום מה הם לא מפנימים, שהם נמצאים במפעל לכל דבר והמנהל רשאי להחליט כראות עיניו לטובות המסד. על רכבים רבים מתנוסס הסטיקר המפורסם: "בכביש - היה חכם ולא צודק", והדברים אמורים גם בעבודת החינוך.

מורה פיקח ומפוכח, מבין שהוא נמצא תחת ההיררכיה של ההנהלה ובמקום 'לאכול את הלב' ולקטר כל היום על המנהל שלכאורה אינו פועל כראוי וכל היום בא בדרישות מהמורים, מקבל משכורת גדולה מהמורה ומתאמץ פחות ממנו, במקום זאת הוא מבין שאת המציאות לא יעלה בידו לשנות, כי הוא העובד והמנהל הוא המעביד. אזי במקום להגיע אל בית הספר ולקטר כל היום, להתרגז ולאכול את הלב, הוא פשוט קולט שאלו הם פני הדברים, זו המציאות ולא ניתן לשנותה, וברגע אחד הכל מתהפך מצד לצד. המורה מבצע את עבודתו כראוי, כי זה תפקידו, ואינו מתמרמר כשהוא רואה את המנהל עושה/לא עושה את מלאכתו, יוצא ונכנס ואינו נמצא תחת לחץ של לוח זמנים. אתה לא שם ולכן אתה תעשה את שלך.

ברוב המקרים, כאשר המורה יחליט לבדוק פעם מקרוב ובאופן אובייקטיבי עם מבט חף מכל נגיעה אישית, הוא יגלה פתאום שעבודת המנהל שונה ממה שהוא חושב עד עתה. הוא יגלה פתאום איזו אחריות מוטלת על כתפיו, כמה רגעים בלתי נעימים עוברים עליו במגעיו עם המורים / התלמידים / ההורים / הרשויות / ועד ההורים, כמה פעמים עליו להיוותר אחרי שעות הלימודים כדי לסדר עניינים כלשהם, כמה עליו להתמסר בימי החופשה לקראת פתיחת שנת הלימודים ועוד דוגמאות רבות מספור.

שמירת הזמנים

פרט נוסף וחשוב, אותו עלינו ללמוד מכל מקום עבודה מסודר שעל פני כדור הארץ, הוא עניין שמירת הזמנים.

נסו לשאול כמעט כל עובד מפעל או ארגון כלשהו, מה יארע לו אם הוא יאחר לעבודתו מדי פעם. מה יארע לו אם הוא ישוב מהפסקתו באיחור כרוני של דקות ארוכות, לא צריך לבדוק זאת. כל אחד מאתנו יודע, כי עובד כזה מפוטר לאלתר, ללא טענות ומענות.

וראה זה פלא. בעבודת ההוראה, מורים רבים מרשים לעצמם לאחר ומופיעים לעבודה באיחור ניכר באופן קבוע, ואין פוצה פה ומצפצף. בבתי ספר רבים, יושבים המורים (ובמקומות רבים גם בחדרי המורות) בשעות ההפסקה הרשמיות והלא רשמיות, ואינם רואים כל פסול בכך שגם לאחר הצלצול המורה על סיום ההפסקה, הם ממשיכים לשבת ולשוחח בנעימות כאנשים שעיתותיהם בידיהם, ורק לאחר שעה ארוכה הם 'נזכרים' שההפסקה הסתיימה זה מכבר ופוסעים מעדנות לכיתתם.

ברוב המקרים, המנהל הוא זה שנזעק לחדר המורים ונאלץ להעיז את הרועים אל הדיר, ברמזים גלויים וסמויים, בגערות ובחילופי האשמות מיותרות. והעומד מן הצד עומד ותמה. כיצד ייתכן הדבר? איך יכולים מחנכים בישראל לעשות מלאכתם רמייה, ולהזניח את התלמידים כצאן אשר להם אין רועה? ומה יעשה הבן ולא יחטא? בינתיים בכיתה בוקה ומבולקה, ואם יקרה הנס, והמורה ייכנס יום אחד לכיתתו בזמן המדויק, ואחד התלמידים יאחר קמעה, הוא ישפוך עליו קיתון של שופכין וזעם. אבל אתה הרי לימדת אותו שאפשר לאחר לכיתה, אז מה לך כי תלין עליו?

ואחרי כל זאת, נחזור שוב למה שכתבנו לעיל. מורה פיקח, מבין שהוא פועל שכיר לכל דבר. כמו שבבנק או במפעל, הוא לא היה מאחר לרגע, כמו ששם הוא לא היה מתווכח עם המפעיל והיה מטה שכמו לסבול את עול העבודה, גם אם התנאים אינם מוצאים חן בעיניו, כן הדבר בעבודתו בבית הספר. אתה העובד ועליך לקבל את תנאי המקום. אין לך ברירה.

ייתכן שהסיבה להתנהגויות נפסדות אלו נובעת מהדעה הרווחת בקרב המורים, כי הבדל גדול יש בין עובד מפעל לבין מורה בבית ספר. בעוד הראשונים הם נעדרי זכויות סוציאליות, נתונים למרמס ולשעבוד, חסרי ועד ציבורי, קולם לא נשמע ודעתם לא מתקבלת; הרי שהמורים שכבר צברו שלוש שנות ותק בעבודתם, מחוברים איתנות למקום עבודתם ולא ניתן לפטרם, יש להם תנאים סוציאליים וזכויות משלהם, וייתכן שמשום זה הם חשים עצמאות יתר ואי קבלת מרות מצד ההנהלה.

ובכן, טעות חמורה בידיהם. ראשית, כיום כמעט כל עובד בכל מפעל וגוף ציבורי כלשהו, נהנה מזכויות עובדים, מאוגד בוועד מאורגן ולמרות זאת גם הוא מבין שיש דין ויש דיין ועליו לקבל את מרות המעביד. והוא הדין לעובדי החינוך.

בל נשכח, כמה גדול וחשוב הוא התפקיד שמוטל על צווארנו בלימוד צעירי הצאן. ודי בכך אם נזכור את דברי הגמרא במסכת בבא בתרא על מי שמתרשל בתפקידו כמלמד שהוא בגדר "ארור עושה מלאכת ה' רמיה" רחמנא ליצלן, והוא עומד כ'מותרה ועומד', שאם קלקל ולימד שלא כהוגן 'מסלקינן להו בלא אתרייתא' (רש"י), כפי הכלל של כל פסידא דלא הדר מותרה ועומד. ומבהיל לראות את דברי התוספות שם, מדוע מקרי דרדקי מותרה ועומד הוא: "דהוה פסידא דלא הדר, דאותה שעה שמלמד להם טעות הם מתבטלים, ואותה שעה אין יכול להחזיר לעולם". כמה הדברים חמורים וכמה יש להעריך כל רגע וכל שעה מהזמן המוקדש ללימוד עם צעירי הצאן.

יצירת עניין

כמה פעמים אתה חש מתוסכל מחוסר המשמעת בכיתתך? כמה אתה פעמים אתה מרגיש שאתה מדבר אל העצים ואל האבנים, התלמידים אינם קשובים אליך, אתה משחית דברים לריק, ואח"כ התוצאות בהתאם. התלמידים אינם שולטים בחומר הנלמד, המנהלים והמפקחים רוגזים ובצדק, ואתה מרגיש נבוך וכועס. הרי אתה משקיע את כל כולך בעבודה, גרונך כבר ניחר מרוב צעקות בכיתה וניסיון להשלטת סדר, אתה מכתיב לתלמידים עבודות במחברת בקצב רצחני, מטפל ללא הרף בבעיות משמעת ומריבות בין התלמידים, כמעט מדי ערב אתה עסוק בשיחות בירור ופיוס עם הורים זועמים ושקוע על מעל תנוכי אוזניך בכיבוי שריפות. לא פלא שאתה חש ממוטט ושחוק, ומאשים את כל הנוגעים בדבר במצב הקיים בכיתה.

אולם אם תעצור לרגע ותבדוק מה קורה אצל מורים ותיקים ומנוסים אחרים, ולפעמים אפילו מורים חדשים וצעירים שעובדים נכון, אתה פתאום תגלה אנשים רעננים וצוהלים, שהחיוך אינו מש מפיהם. ולמרות שהמאמץ שלהם אינו מגיע אפילו לעשירית מהמאמץ שלכם, התוצאות שלהם טובות פי מאה.

מה הסוד שבדבר? ובכן, אחד הדברים החשובים ביותר שיש לעשות בכיתה, הוא יצירת עניין בקרב התלמידים ומתח לימודי. מורה מנוסה, מכין את השיעור בצורה מעניינת וחווייתית, מציג את החומר הלימודי בפני התלמידים באופן מעניין ומותח, מחבר אותם אל הנלמד כאילו הדברים בצורה מוחשית וחיה, כאילו הדין של הגמרא לפני אלף וחמש מאות שנה, קורה זה עתה מול עיניהם. התלמידים יישבו מרותקים אל מקומותיהם, יביעו את דעתם במהלך העניינים, דעתם לא תהיה פנויה למריבות ולהתעסקויות עם חבריהם, וכך תרוויחו שיעור מעניין, קליט עם דיון פורה.

לימוד הגמרא למשל, הוא לימוד אתגרי ומעניין, שאין דומה לו. כאשר השיעור נמסר בשיטה הנכונה והתלמידים מגלים בו עניין, הוא הופך להיות השיעור המעניין ביותר לתלמידים והללו נמשכים אליו כבחבלי קסם. אם נשכיל לחבר את הדיונים על פרה וחמור, על נזקי שור ושדה, אל החיים העכשוויים עם דימויים מחיי היום-יום שלנו, אין ספק שהתלמידים יגלו בזה עניין ובכך נרוויח כפליים. השיעור יהיה מעניין ואפקטיבי, החומר יהיה קליט ויישמר לאורך זמן, התלמידים יזכרו את הלימוד כחווייתי ולא כעול מכביד שמעורר בהם חלילה סלידה, וכמובן - מבחן התוצאות ידבר בעד עצמו.

עוד חזון למועד להרחיב בסייעתא דשמיא על יצירת שיעורים מעניינים וחווייתיים, תוך יצירת עניין בקרב התלמידים שתכניסם לאווירה מיוחדת בלימוד ותגרום להם אהבת תורה ויראת שמים.

מוכנות

כדי להגיע לצורת הגשת חומר כזו, עלינו להיות מוכנים היטב לשיעור. אנו צריכים להכיר את החומר על בוריו, לעמוד בבטחה אל מול התלמידים כשהכל נהיר וברור לנו, ומראש כבר חשבנו והכנו את עצמנו כיצד להציג את הסוגיה הנלמדת באופן המעניין ביותר ובחיבור הקרוב ביותר לשכלם. אין הדבר אומר, שאסור למורה לפעמים לומר לתלמיד שהקשה קושיה טובה, 'איני יודע'. גם רש"י הק' כתב כן פעמים מספר בפירושו, והדבר אינו גורע כלל מכבודו של המורה, כפי שרבים חושבים, אלא להיפך.

ננסה לבדוק ונראה, שכל חומר שלא היה נהיר לנו כל צורכו ולא שחנו בו כזקן ורגיל, היה לנו קשה מאוד להעבירו בכיתה. אפשר גם לבדוק דבר פשוט. ישנם כמה מקצועות שרוב האנשים לא אוהבים אותם בלשון המעטה, לדוגמה: שיעורי דקדוק שרוב האנשים לא מתמצאים בהם ולא מבינים מימינם לשמאלם. הסיבה לסלידה שרבים חשים למקצוע זה היא מכך שהמורים שלימדו אותנו את הלימוד הזה, הם עצמם לא בדיוק הבינו את מה שהם מלמדים, ולכן המורה היה ממטיר הוראות ומקריא כללים נוקשים ללא הסברים ודוגמאות, כך שהתלמיד חש בכך לימוד ללא טעם ועניין, וגם הוא הפך להיות כמו המורה שלו, חסר ידע בנושא ובעל ריאקציה ממנו. לעומת זאת, מורה מקצועי בתחום, שמכיר היטב את החומר ויודע להסביר כל דבר דבור על אופניו, מעניק לתלמידים את החומר באופן ברור ובהיר, והתלמידים קולטים מהר מאוד שעומד לפניהם אדם שבטוח בעצמו והמסר הסמוי עובר עליהם במהירות.

בכלל, צורת לימוד הגמרא אינה אמורה להיות כשיעור הרצאה של מרצה באוניברסיטה. לאורך הדורות ידעו כולם, כי לימוד הגמרא מביא את הלומדים בו להיות ברמה של אוטודידאקט - לימוד בכוחות עצמאיים. לעומת רוב לומדי האקדמיה בעולם, שכוחם בעיקר בקליטת חומר ושמירתו בזיכרונם, הרי שתלמיד הלומד גמרא בכיתה ד' לדוגמה, שבכיתה זו נהוג להתחיל את לימוד הגמרא ברוב הת"תים ובתי הספר, אינו לומד דווקא לדעת ולהכיר את אלו מציאות - הפרק הראשון שנוהגים להתחיל בלימודי הגמרא, אלא מקבל את הכלים לכל חייו כיצד ללמוד גמרא, כיצד לנתח סוגיה, איך להסיק מסקנות ולהקיש נתונים זה לזה, ועוד כלים חשובים שילוו את התלמידים בכל חייהם ובכל לימודיהם.

כלים מקצועיים והרחבת אופקים

בנוסף להצגת החומר הנלמד בצורה חווייתית ומעניינת, יש לעשות שימוש תמידי במראה לוח. אין כמוהו כדי להסביר לתלמידים פרטים שונים, להשריש בהם למשל ביאורי מלים בארמית על ידי כתיבתן על הלוח, אשר כך הן נשמרות לאורך ימים בזיכרונם.

את הלוח רצוי למלא במהלך השיעור בשיתוף פעולה עם התלמידים, ולא למלא אותו בבת אחת בסוף השיעור, דבר שתועלתו מועטה אם בכלל.

בסיום השיעור רצוי לעשות סיכום על כל הנלמד בעזרת דף עבודה ערוך ומסודר, שייתן למורה את המשוב האמיתי על מידת קליטת החומר בקרב התלמידים והמקומות בהם עליו לשפר את עבודתו.

מורה טוב, אינו מתמקד בשיעור רק בחומר הנלמד באופן יבש וחסר מעוף. מורה מעולה, מרחיב את אופקי התלמידים, מוציא מתוך החומר הנלמד תובנות חשובות לחיים, ומוסיף צבע ועניין בכל שיעור, שלכאורה נראה יבש. גם שיעור חשבון הופך להיות אצל מורה כזה, לחוויה בפני עצמה. ומי מדבר על שיעורי תורה, נביא, גמרא, היסטוריה ותולדות ישראל, טבע, גיאוגרפיה ועוד. בהשקעה מעטה מצד המורה, הופך השיעור למעניין שבעתיים, מרתק מאין כמוהו, עד שהתלמידים פשוט שוכחים מהצורך להפריע בשיעור.

סדר וניקיון

חשוב למורה להקפיד על סדר וניקיון בכיתתו. זה משליט אווירה רגועה בכיתה, משריש בלב התלמידים הרגלים חשובים שילוום כל חייהם.

ידוע הסיפור אודות אחד מאבות תנועת המוסר, שנסע שעות ארוכות כדי לבקר את בנו בישיבה ולתהות על קנקנו. כשהגיע לישיבה, לא מיהר להיכנס אל אולם הישיבה על מנת לראות כיצד בנו לומד, או לפחות לחקור אחריו אצל ראש הישיבה ומגידי השיעורים, אלא עלה ראשית אל חדרו שבפנימייה ובדק את מיטתו וארון החפצים הסמוך לו.

כשראה שהכל מסודר למופת, זה הספיק לו והוא חזר מיד אל ביתו. תלמיד מסודר באופן שיטתי, מסודר גם במחשבותיו, בלימודיו, בהבנתו, ומאורגן בחפציו ובמטלותיו. זה הופך להיות טבע שני והרגל מושרש, גם במקרים שהילד מגיע מסביבה מפוזרת וחסרת סדר.

הסדר יביא עמו גם את העקביות והעמידה על העקרונות של המורה. תלמידים שרואים מורה הפכפך, שמשנה את דעתו עם כל משב רוח קל ודבריו אינם מחזיקים מים, הם בזים לו בלבם ומטבע הדברים נפגעת סמכותו בעיניהם וקשה לו מאוד לשנות זאת. לעומת זאת, מורה עקבי שעומד על דרישותיו ואינו משנה את דעתו חדשים לבקרים, ייתכן שבתחילה התלמידים יתמרדו ויתקשו לקבל זאת, אבל ברגע שיראו שהמורה אינו זז מדעותיו, הם ייאלצו לקבל זאת ולפעול על פי הנחיותיו.

יש להדגיש כמובן, שהעקביות הזו אינה באה על חשבון כבודם של התלמידים. זה דבר שאסור לגעת בו ולפגוע בו חלילה. כבודו של כל תלמיד חשוב בעינינו עד מאוד ופגיעה בו, יכולה לעשות בו שמות חלילה ולהותיר בו משקע לאורך ימים ושנים.

יש לדבר אל התלמיד בכבוד, אבל בתקיפות ובצורה ברורה. אפשר לדרוש ממנו, אפשר לייסר אותו, אפשר אף להעניש אותו במקרה הצורך, אבל יחד עם זאת יש לשמור על כבודו ולא לפגוע באישיות שלו וכשמוכיחים את התלמיד, מעבירים ביקורת על מעשיו אך לא על אישיותו.

מתוך הכבוד הזה שאנו רוחשים לתלמיד, נוכל לתת בו אימון ולהפקיד בידיו תפקידים ביצועיים שונים. כשהתלמיד יראה את האימון שאנו רוחשים בו, את האמונה שאנו מאמינים ביכולותיו, ובכך שאנו סומכים עליו בביצוע מטלות שונות (שבד"כ הן תרופות פלא לאותם תלמידים שסובלים מקשיי קשב וריכוז, ונדרש להם לפעמים לצאת להתאוורר מעט), זה ירים את הכבוד העצמי שלהם וייתן להם חשיבות עצמית גדולה.

וקצת טיפים נוספים.

אין כמו סיפורי צדיקים, כדי להשריש בלב התלמידים הרכים אמונה, ביטחון, מידות טובות, דרך ארץ, ותרנות, כיבוד הזולת, אנושיות ועוד תכונות חיוביות לאין ספור. הסיפורים שובים את לב התלמידים וחודרים לאט אל לבם. גם אם התוצאות לא ניכרות לעין מיד, חזקה על תעמולה שאינה חוזרת ריקם, והרי הם כמים שקטים החודרים עמוק, ומי יודע בעוד כמה שנים תבוא השקעתנו לידי ביטוי.

הסיפורים גם מהווים נשק של ענישה והענקה לתלמידים. התלמידים שכה ממתינים לשעת הסיפור הקבוע מדי יום, ואפשר לעשות זאת בסוף היום בסיפור בהמשכים לדוגמה עם מסרים חינוכיים ומוסר השכל, יהיו מוכנים לעשות הכל בשביל הסיפור. והמורה משכיל במשך היום לנווט את כיתתו עם נשק זה, ומעמיד את דרישותיו כנגד התמורה שהוא נותן להם על כך.

המקל והגזר

מורה אינו יכול לבוא כל העת אל התלמידים בדרישות של לימוד, כתיבה, הקשבה, האזנה, דרך ארץ, תפילה בדביקות, ועוד. יצר לב האדם רע מנעוריו והתלמיד הצעיר מתקשה להתמודד עם הגירויים החיצוניים שיש לו, ולכן עלינו גם לתגמל את התלמידים שנאבקים עם עצמם ומצליחים. מורה כזה, שמעמיד את המקל במובן המושאל של המלה, הכולל רשימת דרישות ארוכה מצד התלמידים, חייב להעמיד מולו גם את הגזר במלואו אורכו.

עליו להיות יצירתי עם מגוון של אמצעי תמורה שונים כדי לתגמל את התלמידים ולגרום לקנאת סופרים שתרבה חכמה. הן במבצעים, בהגרלות על פרסים יקרי ערך, מיני מתיקה שונים, ימי פעילות מגוונים, יציאה ליום שדה, טיולים, הרפתקאות, חידונים, ועוד היד נטויה. וגם אם לעתים המורה צריך לשלם מכיסו את ההוצאות הללו, זה כדאי מאוד ושווה כל אגורה.

*

ייתכן שמקריאת החומר והרעיונות הרבים, תעלה אולי המחשבה בלב המורה: כמה אפשר לדרוש מבן אדם אחד? מה את כל זה אני אמור לבצע בעצמי? אז נכון. זה באמת הרבה מאוד, אבל כל זה לא נועד בעיקר אלא בשביל מישהו אחד, אתה. כל זאת פשוט יקל לך את העבודה, יפיח בך רוח נעורים ויגרום לך אושר ורעננות. אילו היה מישהו מגיע אליך ואומר לך שיש לו נוסחת פלא, שתשנה את העבודה שלך מן הקצה אל הקצה, לא היית מסכים לנסות אותה? אז מדוע שלא תנסה הפעם? בהצלחה!

בל נשכח, שהמפתח לכל הצלחה, היא התפילה לבורא העולם, שייתן לנו את הכוח והיכולת לחנך את בניו לתורה ולתעודה, ולגדל את הדור הבא שהופקד בידינו, בדרך הסלולה לנו מאבותינו עד ביאת משיחנו במהרה בימינו.

"וְלִמְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת שֶׁל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, תִּתֵּן לָהֶם אַמִּיץ לֵב וּבַר לֵב וְכֹחַ לְהַפְלִיא לַעֲשׂוֹת אִיש עַל עֲבוֹדָתוֹ לַעֲשׂוֹת מְלֶאכֶת שָׁמַיִם בֶּאֱמוּנָה, שֶׁלֹּא יִכְשֹׁל כֹּחַ הַסַּבָּל, וְאַל יִהְיֶה לָהֶם רִפְיוֹן יָדַיִם, וְהָסֵר מֵהֶם לֵב רַגָּז וְהַקַּפְּדָנוּת. וְתֵן לָהֶם תַּלְמִידִים הֲגוּנִים וְיִהְיוּ מַצְלִיחִים בְּתוֹרָתָם לַעֲשׂוֹת פְּרִי קֹדֶשׁ הִלּוּלִים, וְאַל יָבוֹא מִכְשׁוֹל לְיָדָם וְאַל יֵצֵא מֵהֶם תַּלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן שֶׁמַּקְדִּיחַ תַּבְשִׁילוֹ בָּרַבִּים. וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתֶךָ לִשְׁמָהּ".

 ('תפילת המלמדים' בספר "עיון תפילה" לרבי חיים רשפיץ מפראג, דעסוי תנ"ט)