יום חמישי, 15 בינואר 2015

נהג מונית אחד, עשרה מתפללים וזוג מאושר


מאז שיהודה עמד על דעתו, לא שפר עליו מזלו. השפע מעולם לא היה אורח של קבע בבית הוריו ובכיתתו הוא היה כמעט היחיד שלבש בגדים משומשים שירש מאחיו, השתמש בספרי לימוד ישנים ואורחותיו היו פשוטות ודלות.אבל על המחסור הגדול, פיצתה השמחה והאווירה הנינוחה ששררה בבית. כולם חיו בהרמוניה נפלאה, עזרו זה לזה בחיוך ויחד בנו את הקן החמים והבטוח. אורח שהיה נכנס לביתם, היה חש מיד באווירה המיוחדת בין כותלי הבית השליו. הילדים גדלו לתפארת וההורים רוו מהם רוב נחת ותענוג.
שנותיו של יהודה עברו עליו ביעף, והנה הוא כבר הגיע הוא כבר לגיל של 'האיש מקדש', אך האח והאחות הגדולים ממנו שעמדו לפניו עמדו לו לרועץ. האב המסכן, שבקושי גירד את הפרוטות המעטות כדי לעבור את החודש, לא הצליח לעמוד בהתחייבות ראשונית ומינימאלית לנישואי הילדים, והשדכנים פסחו על פתח ביתם.
הדבר הפך כבר לנורמה בחברה העכשווית. על כל אב למשפחה ממוצעת עם עשרה ילדים להפוך למנהל בנק בזעיר אנפין, וכנגיד רוטשילד בשעתו עליו לרכוש עשר דירות מרווחות בעיר ואם בישראל, מרוהטות כמיטב האופנה ועוד שאר ירקות. כל זאת על כתפיו הדלות של אדם בודד, שנאבק מיום נישואיו להחזיק את כלכלת ביתו ולרש אין כל.
לא לחינם המליצו דורשי רשומות, את דברי חכמינו זכרונם לברכה על לוחות הברית: "מ"ם וסמ"ך בנס היו עומדין", שמגיל ארבעים ועד גיל שישים, תקופת נישואי הצאצאים, צריך האדם נס בשביל להתקיים ולשרוד בחיים...
יושב יהודה בישיבה והוגה בתורה בכל עת מצוא ולבו בל עמו. חושב הוא על הוריו ועל אחיו ואחותו המתבגרים, ועיניו כלות אליהם ואין לאל ידו. מתגבר הוא על הצער אשר בלבו ומשקיע עצמו בסוגיית הגמרא, צולל אל תוך ההוויות של אביי ורבא ומשכיח מלבו את צער בני משפחתו וצערו הוא. הזמן אינו עוצר מלכת וחברי השיעור של יהודה כבר נישאים בזה אחר זה, והוא כמעט נותר בודד בגילו בישיבה.
יהודה כבר בן 27 שנה. אחיו ואחותו נישאו כבר בשעה טובה ובדרך נס, אך הוא כבר הוחתם בחותמת של ה"עלטערער", הרווק המזדקן ובמחוזותינו אין זה דבר שבשגרה שבחור מפליג לגיל כזה ועדיין לא בונה את ביתו עם בת גילו כדת משה וישראל.
שנתם של ההורים נדדה מעיניהם. כמה תפילות שפכו על בנם יהודה, שהיה בחור כליל המעלות ולולא העיכוב שהתעכב מן השמים בגלל המנהג שאין לקחת הצעירה לפני הבכירה, היה בוודאי נחטף מזמן ועתה כבר היה אב לכמה עוללים קטנים, אך בינתיים הטלפון שותק. השדכנים לא מתדפקים על דלתם וההצעות לא זורמות. לעתים רחוקות נזרקת בפתחם הצעת שידוך כלשהי, אך מראש יודעים ההורים כי יש לבדוק מה עומד מאחורי ההצעה. ודאי יש שם איזה חסרון או מום, עבר מעורפל או שורשי משפחה עלומים.
יהודה ממשיך בסדר יומו המופתי, למרות הבושה אותה הוא חש כל אימת שהוא נכנס לישיבה, ומרגיש כאדם בוגר שנכנס לכיתת גן הילדים ויושב ביניהם. הוא הקפיד על סדרי הישיבה כאילו מדובר בשנה הראשונה שנכנס אליה, הקשיב לשיעורים כאחד מן השורה, ישב עם בחור כחברותא שהיה צעיר ממנו בעשר שנים והגה בתורה כל הסדרים ללא הפסק.
לא פעם הוא כמעט נשבר והפך בדעתו לשנות את מקומו מהישיבה אל עולם המעשה. "אולי הגיע הזמן שאתחיל לעסוק בעיסוק כלשהו כדי שלא ארגיש את תחושת הבדידות והבושה בישיבה" חשב לעצמו, אך מיד התנער ממחשבות עוועים אלו והתחזק ביתר שאת בלימוד התורה ובשמירת גדרי הישיבה.
רבות שפך יהודה את לבו לקונו שבשמים. הוא דיבר עמו כבן המתחטא לפני אביו ובדמעות התחנן לפניו להיוושע בתשועת עולמים. דפי התהילים שלו היו בלויים מרוב שימוש ופה ושם נראו כתמים של דמעות שנקוו בעיניו וזלגו מטה. בפרקיו של נעים זמירות ישראל מצא נוחם וצרי ללבו. הוא התחבר עם דוד המלך שנרדף כל ימיו ולמרות כל זאת המשיך להתפלל ולקוות לישועת ה', ובדם לבו היה קורא את זמירותיו של דוד וחש כאילו הפרקים נכתבו במיוחד למענו.
אוהב היה יהודה להגות בספרי קודש שונים. בזמנו הפנוי, והיה לו הרבה ממצרך זה, היה מעיין בחיבורים עתיקים ששכנו בפינות שכוחות בספריית הישיבה ואף אחד לא נתן דעתו עליהם. מהם היה שואב ידיעות מעניינות בכל פרד"ס התורה ומעשיר את אוצר חכמתו.
יום אחד, בעת שיהודה נח את מנוחת הצהרים, עיין בספר מוסר ישן ושם קרא על מידת הביטחון וההשתדלות של האדם לתיקון מזלו ומצבו. דברי המחבר מצאו מסילות ללבו והוא חש שהדברים נכתבו על מצב דומה לשלו עם הוראות ברורות של תפילה והשתדלות מעשים טובים לפעול ישועות ונחמות.
בין הבתרים קרא יהודה על סגולה בשם המקובלים הקדמונים, כי אדם שחש צורך לשנות גזירה שנגזרה עליו, יש לו לקחת מצווה אחת או מנהג טוב ולהחליט לשמור עליה מכל משמר, חוק ולא יעבור. גם אם יצטרך להתמסר למען מצווה זו, לא ירפה ממנה וימשיך לשמור עליה בכל כוחו. בכוחה של הנהגה זו, נכתב בספר הקדמון, לשנות את מעשי הטבע שנגזר על האדם. כאשר רואים בשמים אדם שמשנה את טבעו ומזלו ועומד על מנהגו וקבלתו שלא בדרך הטבע, משנים בשבילו גם כן את הנתיב שבה נסללה דרך חייו ונפתחים למענו פתחי ישועה.
"מה אוכל לקבל על עצמי"? חשב יהודה לעצמו. "הרי נמצא אני בישיבה כל היום, לומד וממלא את המוטל עלי, ואיזו מצווה אקבל על עצמי"? המשיך יהודה לעיין בספר וגילה שם רשימה של מצוות והנהגות מומלצות, בהן יוכל האדם להתחייב ולשמור עליהן מכל משמר. הוא גילה שם הנהגות פשוטות לכאורה שכל אדם מקפיד עליהם, או מצוות קלות שאדם דש בעקביו, ודווקא עליהן ביקש המחבר לשמור מכל משמר. אין צורך לעלות לשמים ולהתחייב על מצוות קשות לביצוע, שבסופו של דבר יפסיק האדם לקיימן והוא יישאר קרח מכאן ומכאן. אדרבה, דווקא מצוות קלות ומצויות, עדיפות על מצוות גדולות שאינן שכיחות.
הרהר יהודה רבות והפך בדעתו לכאן ולכאן, ולבסוף החליט: "מהיום אקפיד על תפילה במניין בכל מחיר. יהיה מה שיהיה".
"חוב גדול על כל איש לקבוע תפילתו שלוש פעמים ביום בבית הכנסת דווקא, כי ברוב עם הדרת מלך", מצא יהודה את פסק השולחן ערוך, ובזוהר מצא כי "תפילת הרבים עולה לפני הקב"ה והוא מתעטר באותה תפילה, מפני שהיא עולה בגוונים רבים והיא כלולה מכמה צדדים, ומפני שהיא כלולה בכמה גוונים הריהי נעשית עטרה ונחה על ראש הקב"ה". ויותר מזה ראה ברמב"ם: "תפילת הציבור נשמעת תמיד, ואפילו היו בהן חוטאים אין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים, לפיכך צריך האדם לשתף עצמו עם הציבור".
וכשראה יהודה את דברי ה"חפץ חיים": "חובה על כל אחד לילך לבית הכנסת עם בניו בכל יום להתפלל שחרית, מנחה וערבית, בציבור דווקא ולא ביחידות, ולענות: 'אמן יהא שמיה רבה', 'קדושה' ו'ברכו', כי על ידי זה מתבטלות בכל יום כמה וכמה גזרות מישראל, כמובא במדרשים. ואין לשער כמה ישועות היו מביאין לישראל לו באמת היו מתכנסין כל הקהל, בכל עיר, אנשים וטף, לבתי כנסת, להתפלל השלוש תפילות, והיו עונים 'ברכו' ו'אמן יהא שמיה רבה' קהל גדול בכל יום, ולא רק מתי מספר", ידע בוודאות כי בחירתו היתה נכונה וכדאית.
מאז אותה החלטה שקיבל יהודה על עצמו, לא עברה עליו תפילה אחת בלי תפילה בציבור. לא תמיד הספיק את התפילה במסגרת הישיבה, קשה היה לו קצת להשכים קום מדי בוקר ולהתייצב בתפילה יחד עם בחורי הישיבה הצעירים, בחברתם חש את עצמו חריג ושונה. הוא העדיף להתפלל בבית כנסת קטן שעמד סמוך לישיבה, שם קבע את מקום תפילתו בזווית ההיכל, ושם שפך את לבו לפני אביו שבשמים והעתיר בצקון לחש לישועתו הפרטית והכללית.
היה זה ביום חמישי אחר הצהרים. משום מה חש יהודה כי ראשו כבד עליו והוא ביקש לנוח מעט. הוא עלה אל חדרו שבפנימייה והשתרע על מיטתו החורקת, כדי להחליף מעט כח ולהתרענן. היתה זו תוצאה של עייפות מהולה במתח, והוא נרדם לשעות ארוכות. כשהתעורר יהודה, הוא שפשף את עיניו ובמוחו המעורפל באדי השינה העמוקה, ניסה להבין איזה יום היום והיכן הוא נמצא.
הוא נזכר. היום יום חמישי ושכבתי קצת לנוח כדי להתאושש מעט ולהתחזק. חשיכה סמיכה שררה בחדר והשקט הצטלל באוזניו. "מוזר מאוד. למה איני שומע את קול התורה המהדהד בהיכל הישיבה"? חשב יהודה לעצמו, מבט קצר לצד מיטתו הבהירה לו את הסיבה. בחדר ישנו שלושה בחורים נוספים והוא קלט סוף-סוף כי הוא ישן שעות ארוכות, עד שהגיעה כבר שעת הערב המאוחרת בה נוהגים בחורי הישיבה לעלות על יצועם לשנת הלילה.
"לא התפללתי מעריב"! הכתה ההכרה בראשו של יהודה. "מה אעשה עכשיו"? הצצה בשעונו גילתה לו כי השעה קרובה לחצות הלילה. ראשית מיהר ליטול את ידיו מספל המים שעמד ליד מיטתו אל תוך קערה סמוכה. הוא הבין כי אחד מחבריו לחדר, העמיד את הקערה עם ספל המים, כדי שיוכל ליטול את ידיו מיד בקומו, דבר שגם עליו הקפיד מאוד, ומיד לאחר מכן קרא קריאת שמע של ערבית טרם יגיע זמן חצות הלילה.
בסיום קריאת שמע, נעל יהודה את נעליו, לבש את מעילו ומגבעתו ויצא אל האוויר הקר של הלילה. השקט שרר ברחובות השכונה הדוממת והקטנה, בתי הכנסת היו סגורים זה מכבר ואחרוני המתמידים כבר עלו אף על יצועיהם.
"היכן אמצא עכשיו מניין"? חשב יהודה לעצמו ומונית עצרה בסמוך לו. "היי בחור"! קרא אליו הנהג. יהודה הביט עליו, היה זה נהג דתי וחייכן, צאצאי לעולי תימן החרוצים שאינם יודעים מנוח ועובדים בכל עת מצוא. "צריך נסיעה"? שאל הנהג ויהודה השיב: "עוד לא התפללתי ערבית. מה עושים"? והנהג השיב: "אני יכול לקחת אותך לשטיבלאך. יש שם מניינים עד שעה מאוחרת בלילה. עלה על המונית". יהודה פשפש בכיסו ומצא שם את עשרים השקלים היחידים שהיו לו. הוא הראה את השטר לנהג ואמר "זה כל מה שיש לי"! הנהג הביט קצרה בשטר והסכים.
לאחר זמן קצר, מצא יהודה את עצמו בשערי בית הכנסת המרכזי בעיר, שצמוד לו עמדו כמה חדרים קטנים ובהם התקיימו בדרך כלל מניינים כמעט בכל שעות היממה. גם עכשיו עמדו עשרה אנשים בתפילה, אך הם היו כבר באמצע תפילת ערבית ויהודה החליט להמתין למניין הבא.
חלפה שעה ארוכה ומשום מה לא עלה בידיו של יהודה לארגן מניין נוסף לתפילה. טיפין-טיפין הופיעו מספר מתפללים, אך לכדי מניין עדיין לא הגיעו והם כמעט אמרו נואש. כמה מהמתפללים כבר רצו להתחיל את תפילתם ביחידות, אך יהודה התחנן בפניהם בדמעות וביקש מהם להמתין עוד זמן מועט. "זה חשוב לי מאוד. אנא, המתינו עוד זמן מה ובעזרת ה' יתכנס מניין כדי שנוכל להתפלל בציבור".
סבלנותם של הממתינים כמעט ופקעה אך משמים ריחמו עליהם. מונית עצרה בחריקת בלמים בסמוך לפתח בית הכנסת והנהג שרבב את ראשו מבעד החלון החוצה ושאל: "יש מניין לערבית"? יהודה שעמד בפתח קרא: "יש לנו כבר שבעה אנשים, אתה השמיני". "יש עמי שלושה" אמר הנהג ועיניו חייכו. היה זה נהג המונית שהסיע את יהודה אל בית הכנסת, למעלה משעה קודם לכן.
יהודה זיהה אף הוא את הנהג, חש הרגשת הקלה ואנחת רווחה נמלטה מפיו. מהמונית יצאו יחד שלושה: אברך בשנות השלושים לחייו שנראה כתושב חוץ, אחריו יצא אביו שעלה לשם רבי ברוך בער, יהודי מכובד בגיל העמידה, ולבסוף הבן-הנכד הצעיר שהגיע זה לא מכבר למצוות. כולם נשמו לרווחה והחלו בהכנות מהירות לתפילה.
"ברכו את ה' המבורך" נשמע קולו של החזן, וכל המתפללים החרו החזיקו אחריו. כולם התפללו בלהט והתפילה נמשכה שעה ארוכה. אבל אצל יהודה התארכה התפילה פי כמה וכמה. הוא נעמד בפינת בית המדרש שהיה חשוך קמעה והרגיש פתאום הארה מיוחדת משמים. הוא התחיל את תפילתו כמונה מעות, וכאדם צמא ששוטט במדבר וכמה למים, כך הרגיש יהודה בעת ששפך את לבו. קשה היה לו להיפרד מכל מלה ובסילודין הוא הוציא כל מלה מפיו כיהלומים המתגלגלים במורד האשד.
המתפללים סיימו זה מכבר את תפילתם והמתינו עד בוש לסיום התפילה של יהודה, כדי שיוכלו לומר קדיש ולסיים את התפילה, אך כשראו שתפילתו מתארכת למעלה מן המידה, ביקשו מאחד המתמידים מאחרי השבת שישב והגה בתורה, להיכנס רגע אל החדר ולהצטרף למניין עד סיום התפילה.
יהודה לא חש מאומה. הוא התנתק לגמרי מהעולם והתרומם טפח וטפחיים מהקרקע. דבוק היה באביו שבשמים והוא שוחח עמו בשפה פשוטה כדבר אדם אל רעהו. את כל רגשותיו שופך יהודה באותה שעה, מגולל את כאביו וייסוריו, ומאומה לא מסתיר. בין לבין זולגות הדמעות מעיניו של יהודה והוא אף לא חש בהן. הן זולגות במורד לחייו ומרטיבות את דש מעילו, אך הוא לא שת לבו לזוטות כאלו וממשיך בשיח המרגש והמרטיט בין בן לאב רחום.
השעון מתקתק בקצב אחיד והלילה מתקדם בצעדי ענק. כל המתפללים כבר עזבו מזמן, ואחד מהם אף כיבה כמעט את כל התאורה שמסביב, רק יהודה ממשיך לעמוד בפינתו החשוכה למחצה, עיניו סגורות בחוזקה, רגליו בארץ ולבו בשמים.
אבל היה אחד שהמשיך לשבת כל אותה עת בחדר התפילה. גם לאחר שכולם עזבוהו, הוא נדבק למקומו כאילו מאן דהו מסמר אותו במסמרים והוא התקשה לעזוב את מקום ישיבתו. היה זה רבי ברוך בער, היהודי החשוב שהגיע יחד עם בנו ונכדו. תושב אמריקה הוא וכמעט שלא מבקר בארץ, אלא שלפני שבוע נישא אחד מנכדיו בארץ הקודש ולרגל הנישואין, עזב הוא את כל עיסוקיו ואת הרבצת התורה בקהילתו, והגיע ארצה לפאר בנוכחותו את שמחת נישואי נכדו.
בערבו של לילה ארוך זה, הסתיימו ימי השבע ברכות של הזוג הצעיר ולאחר הסעודה שנמשכה עד אישון לילה, יצא האיש לחפש מניין לתפילת ערבית. במקום מגוריו באמריקה, מקובל היה להתפלל בשעה מאוחרת ולכן לפלא היה בעיניו לראות שכל בתי הכנסת באזור שלו סגורים על מנעול ובריח. וכך שוטט הוא זמן רב עד שמאן דהו יעץ לו לנסוע אל בית הכנסת המרכזי בעיר, בו מתקיימים מניינים בזה אחר זה. וכך הגיע אל בית הכנסת זה.
משהו בדמותו של הבחור הצעיר שעמד בפינה, משך את תשומת לבו של רבי ברוך בער. הוא לא הספיק להביט בו ולהתפעל מתפילתו היוקדת. מעולם לא ראה אדם כה צעיר שתפילתו בוקעת רקיעים כבחור זה. דמותו הרשימה אותו והוא עקב אחריו כל העת. את בנו ונכדו שילח זה מכבר לדרכם והוא העדיף להישאר בבית הכנסת כדי לתהות על קנקנו של הבחור ולשמוע מה מעיק עליו.
לבו של רבי ברוך בער נכמר בקרבו כשראה את יהודה מתלעלע בדמעותיו ונאנק בקול כבוש. הוא הבין שדבר מה מעיק על הבחור ומטריד את מנוחתו וחשב כל העת כיצד הוא לסייע לו. הוא המתין באורך רוח עד סיום התפילה המשתפכת ולא הוציא הגה מפיו.
לאחר שעה ארוכה. סיים יהודה את תפילתו. לבו היה טהור ונקי, מוחו היה צלול והוא חש כאילו נולד מחדש. רק כשפסע לאחוריו את שלוש הפסיעות בסיום שמונה עשרה, הוא הבין שהוא האריך מאוד בתפילה. בית הכנסת היה ריק כמעט, להוציא יהודי אחד שלא הפסיק להסתכל עליו ולבחון אותו. יהודה לא התייחס אליו והמשיך את סיום התפילה, אמר את תפילת 'עלינו לשבח' בשמחה ונפנה לצאת מבית המדרש.
היתה זו שעה מאוחרת בלילה והשחר עמד להפציע בעוד שעה קלה, ויהודה התלבט כיצד יגיע לישיבתו הרחוקה. בעשרים השקלים האחרונים שהיו בכיסו, השתמש בשביל להגיע הנה, וכיצד יחזור מכאן? עוד הוא עומד ומתלבט והנה רבי ברוך בער לידו. מושיט לו יד רחבה ל"שלום עליכם" ונכנס עמו לשיחה קצרה.
יהודה התגלה כבחור נעים שיחה, בוגר ושקול ובעל דברים של טעם. רבי ברוך בער הלך אחריו שבי וכאשר שמע מהעומד לפניו שעדיין לא נישא בגזירת שמים, ועתה מחפש הוא דרך לחזור לישיבה, ובמוחו החל להתרקם רעיון מבריק. לנגד עיניו עמדה דמותה של נכדתו ברכי, נערה כלילת המעלות שהעפילה אף היא לגיל 25 ועדיין לא מצאה את זיווגה. שום חסרון ומום לא היו בה, אך משום מה נתקעו כל ההצעות שהשכימו לפתחה ונפלו ללא סיבה.
"משמים כיוונו את צעדיי לכאן. אין ספק", חשב ר' ברוך בער בלבו והמשיך לשוחח עם יהודה בנעימות. השעה עברה עליהם ביעף ור' ברוך בער הבין כי הדרך לישיבה אצה לו ליהודה והוא מיהר להזמין מונית על חשבונו ובפרץ של נדיבות הצטרף אף הוא לנסיעה וליווהו עד פתח הישיבה. טרם היפרדם, הספיק ר' ברוך בער לגלות את שמו של יהודה ומעט על משפחתו, וזה הספיק לו בהחלט. הרעיון הבשיל במוחו ועוד לפני שהלך לנוח מעט עם האיר הבוקר, כבר הספיק לשוחח עם בתו וחתנו תושבי ארה"ב וביקש מהם להגיע ארצה במהירות האפשרית, יחד עם בתם נכדתו.
ההמשך התגלגל במהירות. יומיים לאחר מכן, כבר ישב יהודה לפגישת היכרות עם אשתו לעתיד והוריה, ומהצד עמדו הוריו כאינם מאמינים. התברר, כי ר' ברוך בער הוא בעל בעמיו ובעל אמצעים ברוכים, והוא כה התרשם מדמותו עד שהחליט להתחייב לשאת בכל הוצאות החתונה ורכישת הדירה. הוא ידע על חוסר האמצעים בבית הוריו של יהודה ונטל על עצמו גם את חלקם.
לבקשת החתן, נערכה החתונה בארץ ישראל ושבת העלייה לתורה נערכה, איך לא? בבית הכנסת המרכזי בו החל להתרקם השידוך על ידי מסובב כל הסיבות בהשגחה פרטית.
כשירדו ההורים יחד עם יהודה אל הרחוב, כדי לתפוס מונית על מנת להגיע אל אולם החופה והחתונה, נעצרה בסמוך לידם מונית ובה נהג תימני חביב. הוא חייך אליהם בנועם והזמינם ברוחב לב להיכנס למוניתו. "מזל טוב, חתן"! לחץ הנהג את ידו של יהודה ועיניו חייכו בעליצות. יהודה הביט בו ולא האמין. היה זה הנהג שהסיע אותו אל בית הכנסת לתפילת ערבית בציבור, והוא היה גם נהגו של ר' ברוך בער הנגיד שהגיע אף הוא באותו לילה אל בית הכנסת, ומשם הכל היסטוריה...



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה