יום שני, 16 בפברואר 2015

מעשה ש[לא] היה

ישנם סיפורי בדים שכה השתרשו בעולמנו, עד שלעתים כבר לא ניתן להאמין כי אין להם שום קשר עם המציאות, ופעמים גם איננו יודעים היכן נוצר הצ'יזבט התורן.
אחד מהם הוא הסיפור הידוע שמסופר בוואריאציות שונות, אבל אין לך תינוק ותינוקת שאינם בקיאים בנושא זה, והצד השווה שבהם מספר כך:
אחד מבני משפחת רושטילד המפורסמים בעושרם, התרברב פעם כשראה את עושרו, ומכיוון שזחה עליו דעתו אמר: "אני לא אמות לעולם מרעב, כי הרי כסף יש לי למכביר". יושב בשמים ישחק, ויום אחד נכנס גאוותן זה אל חדר משכיתו, ויש אומרים כספתו, כדי לספור את כספו כדברי חז"ל 'עכברי דשכיב אדינרי', ולפתע נטרקה הדלת מאחוריו. ניסה האיש לדפוק בדלת אולם אף אחד לא שמע, ו'יודעי דבר' מוסיפים את הסיבה, כי הלז הודיע לבני משפחתו על נסיעה ארוכה אותה הוא מתעתד לבצע ולכן אף אחד לא חיפש אחריו, ולאחר ניסיונות כושלים לצאת ממלכודת הזהב, פצע האיש את עצמו או שמא מרוב שהכה על הדלת ועל הקירות נפצע בידיו, ובדם הרב שזב ממנו רשם: "אני רוטשילד חשבתי שלא אמות לעולם מרעב, והנה מתּי בביתי מוקף באוצרותיי והללו אינם יכולים להושיע אותי במאומה".
כך מסופר למשל בספר הנחמד: "אוצר פתגמים ושיחות" של ר' יחזקאל שרגא ברנדסדורפר:
הברון רוטשילד מווינה, נכנס פעם לחדר האוצר שלו, ושכח לקחת עמו את המפתחות של האוצר, והדלת נסגרה מעצמה. חלונות לא היו ולא יכול היה לצאת. הוא צעק, אולם קולו לא נשמע מבחוץ. כעבור ימים אחדים התחילו לחפשו, ולא ידעו לאן נעלם. השומרים פתחו את הדלת ומצאוהו מת. הברון רוטשילד מת מרעב...
המעשייה חביבה מאוד על בעלי המוסר, שמבקשים להוכיח מכאן את אפסיותו של האדם ועל הכסף החומרי שאינו יכול להועיל לו במאום, תובנה נכונה בעליל ומיותר אף להאריך בכך, אולם דבר אחד חסר כאן בסיפור, המעשה לא היה ולא נברא.
אף אחד לא שמע על אחד מצאצאי המשפחה שמת בתוך הכספת שלו, לא נמצא על כך תיעוד לא בכתובים ולא בזיכרונות המשפחה, ולמרות חיפושיי המרובים לא הצלחתי לגלות אפילו שמץ של אמת בדבר. מה שכן, נמצאה ידיעה בעיתון משנת 1926 על הברונית רוטשילד שמתה מרעב, אבל שם מדובר על מישהי שהרעיבה את עצמה בגלל הפרעת אכילה מסוכנת - 'אנורקסיה נרבוזה', ובעברית 'צַיְמָנוּת'.
*
גם המעשייה המפורסמת על אבי המשפחה, ר' מאיר אנשיל (בספרי המשפחה הוא מכונה משום מה 'אמשל'. אנשל הוא שם המשפחה ואביו היה ר' משה אנשל בוייר צאצא למשפחת האן תושבים ותיקים בעיר פרנקפורט משנת ר"צ. מאיר אנשיל החליף את שם משפחתו ל'רוטשילד' – מגן אדום, על שם סמל המשפחה שהתנוסס בבניין מגורם בפרנקפורט), כיצד התעשר, המקור הראשון הוא בספרים של רבי אברהם חיים מיכלזאהן, "דובר שלום" ו"שמן הטוב", ושם מובאות שתי גרסאות, אחת עם רבי צבי הירש הלוי הורוויץ אב"ד טשרטקוב והסיפור הידוע עם הכסף שנגנב מהמגירה והתגלה רק בבדיקת חמץ, והשני עם ה"חכם צבי" שכשברח מאמשטרדם בעת מלחמתו נגד צבי שבור עבר דרך פרנקפורט ור' מאיר אנשיל אירחו ואף העניק לו 'כיס מלא אדומים'.
לא ניתן לדעת איזה גרעין של אמת קיים בסיפור זה, אולם בספר "פרקים מתולדות היהודים בטשורטקוב", שהתחבר ע"פ פנקס הקהילה ששרד באופן פלאי, כותב המחבר ד"ר אפרים זוננשטיין (בעמוד 18): "בזמן האחרון ייחסו לפנקס כמה אגרות אודות ר' הירשלי ושעתו, אודות ייחוסו למאיר אנשיל ראטשילד, שהיה מקודם משרת בביתו של ר' הירש'לי, ובאמת לדברים כאלה לא היה מקום מעולם בפנקסנו".

ר' מאיר אנשיל רוטשילד, אבי השושלת

מצבתו של ר' מאיר אנשיל

בספר איש על דגלו" על רבי גרשון ליבמן ראש ישיבת אור יוסף נובהרדוק בצרפת, מסופר כך:
בימים ההם, עמד בראש מוסדות המגבית היהודית בפאריז, נצר למשפחת רוטשילד הנודעת. כאשר היו פונים למוסד זה לקבלת עזרה, היה מקובל לומר שפונים לרוטשילד. אך תלמידי הישיבה לא ידעו פרטים "שוליים" כאלה. ולעומת זאת, באחד מספרי המוסר למדו על עוד אחד מבני רוטשילד אשר פעם התבטא ואמר שהוא יכול למות כדרך כל אדם מכל סיבה שהיא אך בודאי לא מרעב, (בכלל) [בגלל] רוב עשרו. והנה יום אחד כשנכנס לחדרי הכספות שלו, ננעלה אחריו דלת המתכת כשהמפתחות בחוץ ולא היתה לו שום אפשרות לצאת עד שגווע ברעב, ונתגלה על ידי בני משפחתו. זהו מה שידעו בישיבה על רוטשילד.

והנה, אחד האברכים שנשלח לייסד ישיבה בתוניס, ואכן הצליח, היה זקוק לתקציבים, ופנה לארגון הג'וינט האמריקני. ראשי הג'וינט שלחו נציג מטעמם לתוניס ללמוד את הענין ולהחליט. נציג זה, פנה במהלך ביקורו לאברך שלנו ושאל אותו: "האם פניתם לקבלת עזרה מרוטשילד"? התשובה היתה: "איזה רוטישלד? זה שמת בתוך הכספת"? הנציג נדהם וביקש הבהרות. אחר כך עבר דרך צרפת ופגש את רבנו ודיווח לו על שליחותו בלי לדלג על הפרט הזה שבשליחותו. רבנו צחק מטוב לב ותמיד סיפר מעשה זה כהוכחה שחוסר ידיעת ה"מילי דעלמא" אינה מפריעה להצלחה ב"מילי דשמיא". 

יום שני, 9 בפברואר 2015

בית שני


לפנינו סיפור מעניין ונדיר, על אחד מגדולי ירושלים שהקים את ביתו בשנייה לאחר שהגיע לגבורות, וזכה להאריך ימים עם אשתו השנייה ולראות דור ישרים.
הסיפור מתפרשׂ בספר "אבותינו" של ר' יצחק יעקב ילין, על פני 24 עמודים (!), אולם זהותו של האיש לא רשומה בסיפור, אלא ברמזים, מגלה טפח ומכסה טפחיים.
לא הייתי נדרש לגלות את זהות האיש, שילין ביקש להסתיר ואני שמעתיו מפי איש ירושלים, ש"ב הישיש ר' פישל ב"ר אלתר קירשנבוים, אלא שלאחר חיפוש גיליתי שהדבר הוא בגדר סוד גלוי ואינני "גּוֹלֶה סּוֹד הוֹלֵךְ רָכִיל" (משלי כ, יט). יתר על כן, צאצאיו הם אלו שמספרים את הסיפור במלואו או בחלקו ופרסמו זאת בהזדמנויות מספר.
גיבור הסיפור הינו רבי אברהם אבא קוסובסקי (ובכתיב המקורי: רבי אברהם אבל'י קאסאווסקי) שמוצא משפחתו ממשפחת דיין מגולי ספרד ומצאצאי דון יצחק אברבנאל. תחילה כיהן כראב"ד ווילקאוויסק (פלך ביאליסטוק), ולאחר שעלה לירושלים (בין ת"ר לתרט"ז) כיהן בה כראב"ד בבית הדין בעיר העתיקה של רבי יהושע מקוטנא בעל "זית רענן" במשך כארבעים שנה, וכן שימש כמשגיח ובוחן בת"ת עץ חיים. (בי"ב באד"ב תרכ"ב נערכו בחירות ונבחרו כ"ב גבאים לעץ חיים, בהם ר' אבלי. לוח א"י של לונץ א, 156).
אשתו השניה שעמה אירע המאורע המסופר להלן, היא מרת העטיל העניא ושם בעלה הראשון שגירשהּ בטרם נפטר, כדי שלא תיפול לחליצה, הוא ר' יונתן ב"ר יצחק הענעלעס.
לאחר נישואיה גילתה לו את ייחוסה, שהי בת רבי משה זאב פיינשטיין מוורשא (אשתו מרת חוה סימא בת רבי מאיר מאוסטרובצא ב"ר הערץ בן מרת הענדל בת בעל "פנים מאירות") ב"ר חיים צבי פיינשטיין מוורשא, אשתו מרת מרים בת רבי אריה לייבוש נייהוז אב"ד חעלים (ב"ר יוסף קעזיס, בן אחר בן לב"ח) אשתו מרת פייגא בת רבי מאיר מאפטא בעל "אור לשמים". בספר 'מחנה יוסף' נכתב על ר' משה פיינשטיין חותן הראב"ד, כי היה צאצא גם רבי שמעון מיערוסלאב ולא ידעתי מקורו.
ר' אבלי הגיע לזקנה מופלגת ונפטר בירושלים בהיותו כבן מאה וחמש, במוצש"ק אור לעשרה בטבת תרנ"ה, לאחר  שנפרד מבני משפחתו.
נוסח מצבתו שבהר הזיתים: פ"נ. הרב הגדול אהוב ורצוי צדיק יסוד עולם. באור תורתו הופיע כל נעלם. רב רבנן העמיד תלמידים. הרבה לעשות חיל בלימודים. מו"ר הר' הג'. ר' אברהם אבלי קאסאווסקי מווילקאוויסק. בה"ר הג' מ' יהושע זצ"ל. נ' י' טבת תרנ"ה. תנצב"ה. (תולדות חכמי ירושלים ג', 262)
בפנקס הח"ק נכתב: הרב הגאון הזקן ושבע ימים, יותר מאה שנה, שוקד על התורה ועבודה וסבל יסורי עניות כל ימיו.
מאשתו השנייה נולד לו בן אחד ושתי בנות:
1. הבן התפרסם כגאון נדיר ומחבר פורה, הוא רבי חיים יהושע קוסובסקי, בעל ה'קונקורדנציות' הידועות, מפעל חיים ענק של איש אחד, ומחבר התושיה ומעייני הישועה על הש"ס. נולד בירושלים בד' בטבת תרל"ג ונפטר בה בכ"ה באייר תש"כ.
פעם סיפר, כי בילדותו בהיותו כבן עשר, שאל פעם את אביו לאחר תפילת שחרית כמה פעמים מוזכר אביי בכל הש"ס? פני האב הרצינו והוא שקע בהרהורים. את ארוחת הבוקר הוא לא אכל באותו יום, צעד בבית המדרש הלוך ושוב כשהוא שקוע בהרהוריו, ולאחר כשעתיים ניגש לבנו ואמר לו 'כך וכך פעמים מוזכר אביי בכל הש"ס'.
2. בתו האחת מרת מרים רחל הי"ד, נרצחה בידי ערבים בט' במרחשון, ובעלה היה רבי יעקב גרונר קשאנובע'ר, שנולד בקשאנוב לאביו רבי אברהם ישעיה מחסידי ה"דברי חיים" מצאנז. בשנת תרמ"ד עלה לירושלים והתקשר לחסידי קארלין בעיר העתיקה. בשנת תרנ"ז נסע לסטאלין אל האור ישראל ושהה אצלו שנתיים. במענה לבקשת רבו להיוושע בבן זכר, פקד עליו רבו להעלות על הכתב חידושי תורה כסגולה לבנים, וקרא לחיבורו "זכרון יעקב". בשנת תרע"ח נמנה בין ראשוני המתפללים בבית המדרש בית ישראל של חסידי קארלין והיה מקושר לרא"א מקארלין הי"ד ורבי יוחנן מסטאלין-קארלין. נפטר בכ"א בכסלו תשי"א ונטמן בירושלים. כך מובא בקובץ 'בית אהרן וישראל' (שנה ד', גיליון ה'), אבל לא התפרש שם אם אכן זכה לבנים. בתם היתה מרת פראדל שפרה (נפטרה י' באדר תש"נ) גרוסמן אם רבי ישראל גרוסמן.  
3. הבת הנוספת היא מרת חוה שימא, אשת רבי שלום לייב אייזנבאך, בנו הבכור של רבי אברהם אייזנבאך מפעסט אבי המשפחה הענפה בירושלים. אחד מגאוני ירושלים היה וחיבר את הספרים "באר יצחק" על קדשים ו"תכלת מרדכי" על טהרות. הוא נפטר במבחר שנותיו בהיותו כבן נ"ב, ביום כ"ד בשבט תרע"ח. לפני פטירתו, אמר לחתנו הגאון ר' ישראל יצחק רייזמן, כי חושב הוא כי כאשר יבוא לעולם העליון יהיה חף מעוון ביטול תורה. אשתו נפטרה ביום ה' באייר תש"ד, בזקנה מופלגת בת קרוב למאה שנים. לאריכות ימים זכתה בברכת זקנה הראב"ד שבירכהּ ואת בת דודתה מרת פראדל שפרה גרוסמן, בשכר שסייעו לו בזקנותו. גם היא האריכה ימים ונפטרה בגיל מאה שנים וחודש ימים. להם משפחה ענפה, ארבעה בנים ובת אחת מרת חיה שרה אשת רבי ישראל יצחק רייזמן חבר בד"ץ העדה החרדית בירושלים.
על סיבת פטירת רבי שלום לייב אייזנבאך במיטב ימיו מספרים בירושלים, כי הדבר נגרם עקב פגיעה בגחלתם של צדיקים, ועד חזון למועד בע"ה להעלות את הדברים לזיכרון דור אחרון.
*
בשולי הדברים, להלן סיפור שמובא בספר הצאצאים של בעל התניא:
מספרים, אשר פעם בא הרה"ק רבי משה נ"ע בשנות גלותו לעיר ביאליסטוק. לפני בואו הרגיש בו הרב רבי אברהם אבא'לע קוסובסקי מביאליסטוק (האמת שהיה מווילקאוויסק פלך ביאליסטוק) ואמר שאורח חשוב מתכונן לבוא לעירנו ויש להקביל פניו. פתאום הופיע יהודי זקן כשהוא לבוש שק על שכמו ולפלא כולם, נגש אליו רבי אברהם אבא'לע ולחשו אחד לחברו באזניו (הערה בשולי העמוד: לפני נכדו ש"ב הרה"ג רא"מ הלפרין שי', חכה ב"פאלוש" ונתן לו חלה ודגים) ונפרדו. ורק אחר שנפרדו סיפר להם רבי אברהם אבא'לע שהי' זה הרה"ק רבי משה בנו של רבנו הזקן נ"ע. (מפי אאמו"ר [רצ"ה היילפרין] ששמע מצאצאיו של רבי אברהם אבא'לע).
בשנת תשס"ז, יצאה לאור 'תשורה' לכבוד שמחת הכלולות של משפחות סג"ל-היילפרין (זה הכתיב הנכון, ולא הלפרין כנכתב שם שהיא משפחה מענף אחר לחלוטין), ושם מובא הסיפור דלהלן עם הפתיחה הלזו: "בספר הצאצאים תש"מ, מופיע בשם הגה"ח הרב אברהם מיכאל היילפרין שליט"א", בזמן שבמקור מובאת רק ההערה משמו של זה, ולאחר מכן מצוטט הסיפור בדומה למקור.
וראה זה פלא. בסוף הקטע צצה הוספה חשובה וחדשה: "ורק אחר שנפרדו סיפר רבי אברהם אבא שהיה זה הרה"ק רבי משה בן אדמו"ר הזקן ולפי שכיבד אותו, הבטיח לו רבי משה שעוד יהיו מחותנים ביניהם". מובן אליו שהכותב מסיים בשמחה: "וברבות הימים, אכן השתדכו צאצאי ר' אברהם קוסובסקי, בני משפחת הלפרין, עם צאצאי הרה"ק רבי משה בני משפחת סג"ל".
ועל דא ועל הא כבר אמר שלמה החכם מכל אדם: "פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל-דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ"!



























יום ראשון, 8 בפברואר 2015

מעשה בגט

חסידי סיגט היו מספרים את הסיפור הבא.
האדמו"ר הגאון רבי חנניה יו"ט ליפא טייטלבוים זצ"ל, היה בזיווג ראשון חתנו של הצדיק ר' מנשה בן רבי אשר ישעיה מרופשיץ. אולם הוא לא זכה לצאצאים מאשתו במשך עשרים ושלוש שנים. אי לכך תבע אותה לדין תורה אצל בעל "דברי חיים" מצנז, אשר הרב מסיגט היה אחד מחסידיו. האדמו"ר מצנז זצ"ל פסק שימתינו עוד שנה וחצי ואם הרבנית לא תזכה לפרי-בטן יהיה עליה לקבל גט. בתום תקופה זו מכיוון שלא ארע דבר עזבה הרבנית את בעלה וחזרה לפולין אל בית אביה. היא סירבה בעקשנות לקבל גט-פיטורין.
כל הרבנים והגאונים שבדור הסכימו שהרב טייטלבוים מסיגט ישא אשה אחרת, על סמך היתר-מאה-רבנים. למרות זאת, בעל "קדושת יום-טוב" רצה שהגט יגיע ליד אשתו, אפילו נגד רצונה, דבר שהוגדר כמשימה בלתי אפשרית. זאת, מכיוון שהרבנית, כבת תלמיד חכם, היתה מלומדת בתורה ובהלכות ונזהרה מאד מהפתעות, לא קיבלה בידה את הדואר, לא פתחה חבילות, וסירבה לקבל משלוח מנות ומתנות, ואת השמלות שהתופרת עשתה לה, בדקה על ידי משרתת, כדי לראות האם אין גט בבטנת השמלה.
אולם, למרות כל זאת, שני יהודים ממולחים ממרמורש "סידרו" אותה באופן דלהלן. בסביבה ידעו על הרבנית, כי בימות הקיץ הלוהטים היא יושבת בחצר בית אביה בכפר, בצל אילן וקוראת ספרים. שני יהודים מסיגט התלבשו בבגדי הכפריים הגויים הפולנים כרועי בקר והוליכו בכביש הראשי של הכפר עדר בהמות. בקרב ביתו של הרב הצדיק מרופשיץ הם ביימו קטטה ביניהם. שניהם התחילו להתווכח בקול גדול, לקלל בשפה הפולנית ולהרים יד איש על רעהו. הסיסכוך פרץ ביניהם, כביכול, בגלל ריב בעלות על בהמה אחת. כל אחד טען שהפרה שלו היא. דיירי הבתים התקבצו לרחוב לשמע הצעקות והשתדלו להשלים בין שני הרועים הפולנים. הרועים הראו לאנשים את המיסמכים (פספורט-בהמות) שהחזיקו בידם, אבל האנשים, רובם יהודים, לא ידעו ספר ולא הבינו מה כתוב בפולנית בניירות אלו. עד שאמרה אשה יהודיה: "בואו ונקרא לבתו של הרבי שלנו, הרבנית הצעירה, שהרי יודעת היא פולנית והיא תברר עם מי הצדק.
ברגע שהרבנית, אשתו של הרב טייטלבוים נטלה את צרור המסמכים - אשר הגט שלה היה ביניהם - והלכה ד' אמות, צעקו שני היהודים ממרמורש: - מגורשת, מגורשת, מגורשת... והרבנית צנחה מתעלפת.
הרב הגאון מסיגט התחתן בזיווג שני עם בתו של הרב יואל אשכנזי, ונולדו לו שני בנים צדיקים "בעל "עצי חיים" מסיגט והצדיק רבי יואל טייטלבוים מסטמר זצ"ל.
(מתוך "מעשה שהיה" עמוד 153-154)
   
 ברכת ה"דברי חיים" מצאנז לזרע של קיימא


מצבת רחי"ל טייטלבוים ואשתו השניה

מתוך הספר "ויצבר יוסף"

מעשה בארבעה שנקברו זה על זה

בתקופה בה עוסקים רבות בעניין 'קבורה בקומות' ויש בנושא פולמוס הלכתי גדול, מעניין לציין דבר פלא שנרשם בספר "דבר יום ביומו" (כ"ז בשבט) ובמקורות נוספים, וממנו אפשר ללמוד כיצד נהגו להלכה בקראקא הבירה שהיתה עיר ואם בישראל.
בכ"ז בשבט שע"ח, נפטר רבי תנחום הכהן מקראקא, ששימש בה כדיין וגבאי, והיה בנו של רבי יוסף כ"ץ הנודע בעל "שארית יוסף" אב"ד ור"מ קראקא גיסו של הרמ"א.
השארית יוסף נקבר בבית הקברות העתיק שבקראקא, עליו נקברה אשתו הרבנית, עליה נינה הקטן, ועליהם הבן רבי תנחום. כך מופיע בפירוש במצבתם, הווי אומר ארבעה אנשים נקברו זה על גבי זה.
וזה נוסח המצבה שנשתמרה עד היום:
בזאת המערה נקבר האיש האלקי האלוף התורני מ' יוסף בה' מרדכי גרשון כ"ץ היה אב"ד וראש הישיבה פה ק"ק יותר מחמשים שנה, ויוסף להיות עניו מכל אדם הוא הרביץ תורה והאיר עינינו בתשובות שארית יוסף ובאורים חשן משפט ובאורים על המרדכי. ונפטר ביום ב' ג' שבט שנת נש"א את ראש בני גרשון. ועל החכם הסמוך הנזכר טמונה אשה חשובה והגונה מ' שפרינצא בת הקצין פרנס ומנהיג הנכבד כמר משה עברליש זצ"ל, כל ימיה עסקה בגמילות חסדים ובביקור חולים ולבעלה היתה עטרת ונפטרה ביום א' ד' טבת של"ה לפ"ק. ועליה נקבר נינה הקטן גרשון בן הר"ר משה, ועליהם נקבר הגאון מו"ה תנחום בהג"מ יוסף כ"ץ, היה כל ימיו דיין וגבאי נפטר ביום ה' ז"ך ונקי בחודש שבט שנת שע"ח לפ"ק.
אפשר אולי ליישב בדוחק שהפירוש "על" הוא במשמעות של סמיכות מקום, כלשון השגורה בתורה, כגון "והנה עומד על הגמלים על העין" (בראשית כד, ל), אלא שלפי צמצום המקום והמצבה היחידה שהוקמה על הקבר, נראה שהם נקברו זה על זה.
תשובה בנושא הקבורה בקומות, מובאת ב'המאור' שנה י"ז (תשכ"ו), ושם מביא סיפור מעניין זה כראיה וסמך להתיר את העניין בהבדל של שישה טפחים.
ב'הפוסק', ירחון תורני להלכה ואגדה, חוברת א', תל-אביב ת"ש, מובאת 'שאלה למערכת ע"י אחד מן השוק בדין קבר משפחה', ושם מספר השואל שהזדמן להיות בבית הקברות בת"א בז' אלול שעבר (תרצ"ט), בלוויית הקדושים חללי הפצצה של ממשלת הזדון, וראה ששאלו לרב אחד אם לקבור נער כבן עשר מההרוגים ליד אביו והשיב בפשיטות שלא, וקבר מת אחר ביניהם להפריד בין הדבקים, הנאהבים והנעימים בחייהם, ובמותם להפרידם. "ונפלאתי, כי כשהייתי בקראקא בביה"ק הישן נושן ראיתי המצבה של הגאון האדיר בעל שארית יוסף, ר' יוסף כ"ץ האב"ד ור"מ שם, משנת שנ"א, וכתוב במצבה כי בקבר זה קבורים ד' אנשים זע"ז: הוא, אשתו הרבנית, נינו הקטן ובנו הגאון ר' תנחום, שנת שע"ה, והסבירו לי שהוא משום קברי אבות שחשוב מאוד עפ"י דיני התורה, וכל המקום שמסביב כבר היה אז תפוס, וקראקא כידוע היא מעולם מקום של רבנים גאונים גדולים ומובהקים בהוראה, וגם ראיתי בספרים שנוח להם לאב ולבן שיהיו נוחים זא"ז בקבר, והצטערתי מאוד שלא ניתן להם כאן למצער הנחת רוח הזה, אוי לנו פה בת"א".

המערכת בתשובתה החריפה והסרקסטית, מאריכה בחשיבות קבורת בני משפחה בסמיכות ומערת המכפלה תוכיח ועוד, "ולהוראת הגדול שאתה כותב אין טעם וריח, ולא אוכל בכלל לשער בנפשי איך נתעלמה ממנו הלכה פסוקה וברייתא מפורשת 'כל שישן עמו בחייו נקבר עמו במותו'... ואפשר אולי להצדיקו, כיון שאסור להורות הלכה בד"ת בתוך ד' אמות של מת, וכל ביה"ק כד' אמות נחשב, ולהב"ח אסור אפילו חוץ מד' אמות וזו דעת רב האי גאון ורק במילי דעלמא מותר, והוראה הפוכה כזו כמילי דעלמא מותר, אבל לא כן הדבר, אימתי מילי דעלמא מותר רק בדבר שהוא לכבודו של מת, אבל הוראה זו היא לו לבזיון גמור ואסור. ואפשר שגגה זו יצאה מלפני השליט, שגגת תלמוד, שנתחלפה לו הברייתא הנ"ל בברייתא אחרת שאב ובן לא כנסו יחד לרחוץ במרחץ"... (שלוש הנקודות במקור...).
מצבת ה"שארית יוסף" בקראקא ובה פירוט שמות ארבעת הנקברים

 בית העלמין העתיק בקראקא

יהודים משתטחים על קברים בקראקא לפני מלחמת העולם השניה

יום חמישי, 5 בפברואר 2015

הדרן על מסכת יבמות

מנהג ידוע הוא בתפוצות ישראל, לעשות סעודה לרגל סיום מסכת כמובא במסכת שבת: "אמר אביי, תיתי לי דכי חזינא לצורבא מרבנן דשלים מסכתא, עבידנא יומא טבא לרבנן". וכן מובא בשיר השירים רבא על הפסוק "ויעש משתה לכל עבדיו", מכאן שעושין סעודה לגומרה של תורה. ובים של שלמה כתב, שאפילו מי שלא סיים את המסכתא מצווה רבה שישמח עם המסיים, וראיה מאביי ששמח עם התלמיד חכם למרות שהוא עצמו לא סיים. וכן כתב המהרש"א שעושים סעודה לכל רבנן כאילו חזינא דכולם למדו בשלימות עד סיומא.
דרשנים רבים נוהגים, לשאת הדרן בסעודת הסיום ולחבר את המסכת עם תחילתה בפלפולא דאורייתא.
ראיתי בשם הגאון רבי יחזקאל אברמסקי, שבשלהי חודש אדר תשכ"ב, נערך סיום על מסכת יבמות בישיבת סלבודקא ורבי יחזקאל השתתף באמירת ההדרן על המסכת. ופתח ואמר: "יש נוהגים בסיום מסכת לומר הדרן שנועצים את סוף המסכת בתחילתה כדרך הלוויתן שמכניס את זנבו לתוך פיו, אבל הלוא נאמר על זה בתהלים לוויתן זה יצרת לשחק בו, אם כן כל עניין נעיצת הזנב בפה, דהיינו הסוף לראש, הוא רק בשביל לשחק בו, ויתכן שאין זה לאמיתה של תורה ולכן הנני מעדיף לומר לפניכם איזה חידוש לאמיתה של תורה בעניין שבסוף המסכת בלי לשחק בנעיצת הסוף בהתחלה".
ואף אני אנהג כן בעקבות רבנו יחזקאל, ונעסוק בדברי הגמרא בסוף המסכת: "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בוניך".
ראשית, נראה כאן דבר מאוד מעניין. ארבע מסכתות יש בש"ס, שמסתיימות בדברי אגדה שאינם קשורים כלל לסוגיה שלפני כן, וכל ארבע המסכתות מסתיימות באותה אגדה המוזכרת כאן בתוספת כמה שורות שמזכירים אותן גם בתפילת שחרית: "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך, אל תקרי בניך אלא בוניך. שלום רב לאהבי תורתך ואין למו מכשול, "יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך, למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, למען בית ה' אלקינו אבקשה טוב לך, ה' עז לעמו ייתן ה' יברך את עמו בשלום.
ארבע המסכתות הן: ברכות, נזיר, יבמות, כריתות. מה הן ראשי התיבות של ארבע מסכתות אלו? בניך!
וצריך להבין את הפסוק הראשון שמצטט התנא: "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך", אל תקרי בניך אלא בוניך. תמיד כשהתנא אומר 'אל תקרי... אלא', הכוונה היא לומר שהמדרש אינו ניתן להבנה ללא התיקון בפסוק. כך הוא בתנא דבי אליהו שהבאנו לעיל: אם היינו מנסים לדרוש את הפסוק 'הליכות עולם לו', לא היינו לומדים מכך שכל השונה הלכות בכל יום הוא בן העולם הבא. רק לאחר ששינינו את המלה 'הליכות' ל'הלכות', אפשר ללמוד את הדבר הזה. התיקון 'אל תקרי בנייך אלא בונייך', אם כן, אמור לאפשר את הלימוד שתלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, אבל לא ברור מה נוסף לנו בתיקון הזה. לכאורה יש פה אמירה נוספת, שהבנים הלומדים תורה, חוץ מזה שהם מרבים שלום הם גם מוסיפים בניין.
שמעתי הסבר נאה לכך, והוא שכאשר בונים בניין ישנם בעלי מלאכה רבים. אם כולם היו רַצָּפִים או צַבָּעִים או טייחים או חשמלאים הבניין לא היה עומד על תילו. דוקא העובדה שכל אחד הוא מקצוען בתחום אחר – דוקא זה מאפשר בניין לתפארת. כך גם בלימוד תורה: התורה לא נועדה רק לתלמידי חכמים או רק לרבנים. היא נועדה לחקלאי שחוזר בלילה עייף והולך לשיעור דף יומי, לאיש המחשבים שמתחיל את היום שלו בשיעור, לרופא שבאמצע היום מוצא זמן ללכת לשיעור דף יומי, ולאיש העסקים ששומע את השיעור בדיסק במשך נסיעותיו. כל אחד מאלה הוא תוספת יפה לבניין, וכך הם מרבים שלום בעולם. כשכל אחד מבין שלכל יהודי יש תפקיד אחר, זה מרבה שלום בעולם.
אולם אם נעיין קצת באמרה "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", לכאורה תתעורר תמיהה על כך, שהרי אין לך מחלוקות גדולות כמו תלמידי החכמים בבתי המדרשות שנחלקו זה עם זה, ולפעמים גבה טורא ביניהם. ולדוגמה נראה את המחלוקת שלמדנו במסכת זו, מסכת יבמות דף צו עמוד ב: "אזל ר' אלעזר אמר לשמעתא בי מדרשא, ולא אמרה משמיה דר' יוחנן. שמע רבי יוחנן, איקפד. עול לגביה רבי אמי ור' אסי, אמרו ליה: לא כך היה המעשה בבית הכנסת של טבריא, בנגר שיש בראשו גלוסטרא שנחלקו בו רבי אלעזר ורבי יוסי, עד שקרעו ספר תורה בחמתן? קרעו ס"ד? אלא אימא: שנקרע ס"ת בחמתן, והיה שם רבי יוסי בן קיסמא, אמר: תמיה אני אם לא יהיה בית הכנסת זו עבודת כוכבים! וכן הוה".
למה אמר רבי יוסי בן קסמא שבית הכנסת יהפוך לעבודה זרה? על זה צריך לזכור את דברי חז"ל: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קורח וכל עדתו". ולכאורה אפשר לתמוה, האם לא תהיינה מחלוקות בישראל? האם אין אנשים שיש להם דעות מנוגדות עם חבריהם? על כך מסביר רבנו יונה בפירושו על מסכת אבות פרק ה' משנה י"ז, שלא המחלוקת עצמה היא שמתקיימת אלא הנחלקים הם אלו שמתקיימים, דהיינו שהמחלוקת אינה על דרך האמת ומחרחרי ריב מרחיבים אותה וגורמים לשנאה, אז אינה לשם שמים וסופה כמחלוקת קורח חס ושלום. ובגלל שבוויכוח של שני גדולי האמוראים רבי אלעזר ורבי יוסי, התערבו אחרים שאינם מגדולי ישראל במחלוקת והם אלו שקרעו ספר תורה מחמתם, לכן אמר עליהם רבי יוסי בן קסמא שהמקום יהפוך להיות עבודה זרה. אבל כאשר צדיקים נחלקים ביניהם בדברים העומדים ברומו של עולם ואין הבריות הפשוטות משיגים בדעתם את הדעות השונות, ואינם מתערבים בהם ולא מציתים את אש המחלוקת, אז היא מחלוקת הלל ושמאי כדי לדעת מהי ההלכה ולהמשיך לחיות בשלום, והם תלמידי חכמים שמרבים שלום בעולם. ודווקא על ידי השיטות השונות והדעות המחולקות, מתוך אהבה ואחווה, אפשר לבנות יחד את העולם בכל צורותיו השונות ורבגוניותו.
דורנו שהוא דור עקבתא דמשיחא סובל מצרות רבות של מחלוקות ומריבות המכלות כל חלקה טובה, עלינו לזכור שכל אלו אינם בגדר מחלוקת שהיא לשם שמים וגם אם אנו רואים גדולי ישראל שחלוקים בדעותיהם זה מזה, אין הדברים נוגעים לנו כהמון העם ואנו צריכים לדעת לכבד את כל תלמידי החכמים ולהשתדל להרבות שלום בעולם.
וכשם שזכינו לסיים מסכת יבמות, כן נזכה לסיים וללמוד מסכתות וספרים אחרים לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה.